ציפורים

שריקה חדה חתכה את האוויר, מחרישה את אוזני הלילה האפל. משק כנפי ציפורים החל להישמע ולהתגבר בעודן חולפות על פני הישוב הקטן והשומם. אלפי ציפורים התעופפו אל השמים במהירות אדירה, כנפיהן נראו שחורות בצל הלילה ולא היה ניתן לראות יותר מכתם שחור באוויר מרוב מהירותן של הציפורים. הן התערבלו והסתחררו בדרכן, נותנות תחושה אדירה של פחד, כאב וריקנות, משהו נורא עומד לקרות.
נראה שמלבדי לא היה אדם אשר שמע את השריקה, לא אדם אשר התעורר מן רעשים של משק כנפיים, ולא אדם שנרתע מקריאות הציפורים. רק אני; לבד.
לבסוף הציפורים התאחדו לגוש יציב קצת מעל לצמרות העצים שהתיימרו מטרים רבים מעליי. היה זה רגע של שתיקה, רגע של דממה, רגע שנמשך שנים. יכולתי להרגיש את הציפורים מביטות בי, נועצות בי את עניהן ומחכות לתקוף. פעימות ליבי התחזקו בעודי כפופה על האדמה כמעט ללא אוויר. ראשי הסתחרר, נשימותי נעשו כבדות אף יותר וכל גופי רעד. הרגשתי איך גופי עומד ליפול אל החשכה בכל רגע, איך הוא הולך; למות.
לפתע, הציפורים התעופפו אלי במהירות עצומה והרימו אותי אל מעלה. ברגע אחד נשימתי חזרה אליי. זה היה רגע קסום, עופפתי מעל הישוב על כנפי הציפורים, סתם כך, ללא דאגות, ללא צרות, כמעט מאושרת.
הרוח נשבה עליי בחוזקה בעוד הציפורים מעופפות גבוה יותר ויותר כשאני עומדת על כנפיהן החזקות, משהו דחף אותי קדימה, רחוק. לקחתי אל חזי נשימה עמוקה וקפצתי אל השמיים.