התעלומה של לוסי- פרק 3

שובו של האיש הזקן:
השנים חלפו ולוסי גדלה לנערה יפת תואר בת חמש עשרה.
יום אחד, כשלוסי ניקתה את חדר 344 כי המנקה שלו היה חולה, היא הציצה מן החלון וראתה מראה מוכר. הוא הסתכל על הארמון. "איך הרשו לו להכנס?" (חשבה לוסי). למרות שהייתה בקומה השלישית היא יכלה לזהות אותו,
"הוא ממש דומה ל- לזקן!" היא גמרה את העבודה תוך שניות וירדה למטה בתקווה שהוא עוד לא הלך. והנה, הזקן, אבל מה הוא עושה? יש שם מישהי. גם היא ממש מוכרת ללוסי, מה? זה לא הגיוני! זה לא יכול להיות! זאת סוזי. מאיפה היא מכירה את הזקן? הרי היא בעצמה אמרה שהיא אחת מהמשרתים החדשים. לוסי החליטה שהיא חייבת לברר מה הולך פה. היא יצאה החוצה בדלת האחורית שמובילה לגננים והלכה לכיוון השניים שדיברו בהתלהבות. "סוזי, סוזי, מי זה האיש הזה? מאיפה את מכירה אותו?"(לוסי) סוזי לגמרי לא ציפתה שזה יקרה, היא הייתה עם הגב ללוסי ולכן לא ראתה אותה מתקרבת. היא נבהלה לגמרי וצרחה. ואז, פרצה בצחוק גדול. "הבהלת אותי, ילדה מטופשת שכמוך."(סוזי) היא הסתכלה על הזקן והוא הנהן. "זה אבא שלי, תכירי"(סוזי) לוסי לא יכלה להתאפק עוד. "אבא שלך?!"(לוסי) היא הסתכלה על שניהם. העיניים שלהם היו קצת דומות, כנראה את כל השאר סוזי ירשה מהאמא. "אבל, אבל, זה.. זה לא הגיוני בכלל"(לוסי) סוזי חייכה. "את מוכנה להסביר לנו למה זה לא הגיוני?"(סוזי) "הזקן, אתה הזקן שאמר לי לבוא לכאן מלכתחילה! ותראה מה קרה לי עכשיו! אני משרתת יתומה! ההורים שלי בטח כבר התייאשו מלחפש אותי. ואני באמת חושבת שהם ההורים האמיתיים שלי ולא המלך והמלכה."(לוסי) "אל תדברי שטויות, אנחנו עוד נמצא הוכחות לזה שאת הנסיכה האמיתית"(הזקן) לוסי החלה לבכות. "האמת, שגם אני כבר לא בטוחה בזה"(לוסי) והיא רצה לחדרה ביללות.
הזקן וסוזי הלכו אחריה והשיגו אותה די מהר. "בואי ואספר לך סיפור"(הזקן) "אולי אחריו תשני את דעתך"(הזקן) לוסי הנהנה. "היו היו שתי ילדות שגרו בלינדיניה שם האחת דנה ושם השניה ליאה. הן לא היו אחיות, וגם לא ממש חברות, הן פשוט שנאו אחת את השניה. שתיהן היו עשירות. כל דבר חדש שיצא ליאה קנתה. ודנה? גם אם היא לא אהבה אותו היא קנתה גם אותו דבר ברמה אחת מעל, רק בשביל לעצבן את ליאה. זה התחיל מבובות, עבר למשחקים,ומשם גם לטלפונים ומחשבים ניידים. בכל מקרה, בלינדיניה שלטו מלך ומלכה באותו
זמן, והיה להם נסיך. ליאה מאוד אהבה את הנסיך, היא תמיד חלמה שהם ביחד.

ואילו דנה? היא שנאה את הנסיך אבל בכל זאת עשתה כאילו היא אוהבת אותו, רק כדי לעצבן את ליאה.
הימים עברו, והשנים חלפו, ושתי הילדות כבר היו לנערות, וכמוהם, גם הנסיך גדל וכל בנות העיר הוזמנו להיבחן לפני הנסיך.
ליאה כמובן הלכה והייתה בין הראשונות, אך דנה עמדה בתור לפניה.
כל פעם שנפתחו הדלתות כדי שאחת הבחורות שעמדו בתור תיכנס או תצא, כולן הסתכלו פנימה כדי לראות מה קורה. גם ליאה הסתכלה, והיא ראתה שהנסיך עייף ומשועמם, ולא מחייך לאף אחת. אך פתאום, הוא הרים את מבטו מחתיכת הדף שהיו עליו כל כך הרבה איקסים ומבטו ניפגש עם מבטה של ליאה.
לפתע, הוא חייך, חיוך אמיתי. ליאה הרגישה שזה היה חיוך אמיתי, זה היה חיוך כזה שאומר 'אל תדאגי, אלה סתם בנות סתומות. אני הולך לבחור אותך'.
ואז, הגיע תורה של דנה להיכנס. היא אפילו לא טרחה לסגור את הדלת אחריה. ליאה הסתכלה דרך הדלת הפתוחה, היא ידעה שהנסיך הולך לבחור בה ורצתה לראות את המבט על פניה של דנה כשתראה שהוא לא מעוניין בה.
אך פתאום, קרה דבר מוזר ביותר. מיד כשנכנסה דנה לחדר, הנסיך כרע ברך ושאל "תרצי להיות אשתי?", כולם נדהמו. נשארו עוד המון בנות, וככה בלי אפילו לראות אותן, הוא מוותר על כולן? מי שהכי נדהמה הייתה כמובן ליאה, היא ממש לא הייתה מוכנה לזה. היא ברחה מהר ככל יכולתה לביתה, שם בכתה, ובכתה, ובכתה, ונשבעה לעצמה שהיא תנקום, לא משנה מה יקרה, היא תנקום. אפילו אם אלה יהיו ילדיה שינקמו בילדיה של דנה- היא תנקום.
דנה והנסיך התחתנו ונולדה להם בת, איזבל. גם ליאה התחתנה, וגם לה נולדה בת, מיה. איזבל ומיה נולדו באותה שנה בערך באותו תאריך.
ליאה סיפרה למיה את הסיפור והשביעה אותה שגם היא תנקום, היא סיפרה לה את התוכנית שלה ומיה הסכימה. השנים עברו, איזבל ומיה גדלו, התחתנו, ולשתיהן נולדו בנות. מיה קראה לביתה דניאלה, ואיזבל קראה לביתה- לוסיה" (הזקן) "אני"(לוסי) לוסי אמרה בהבנה. "כן, את."(הזקן) ענה לה הזקן, והוא המשיך, "כשהייתה לוסיה בת שנה חטפה אותה מיה. מיה הייתה רחמנית ולא רצתה להרוג תינוקת תמימה. ולכן, הביאה אותה למשפחה מאמצת הרחק הרחק מלינדיניה ואמרה להם ששמה הוא לוסי. כעבור עוד שנה, רצחה מיה את כל המשרתים שהיו מקורבים ללוסי בחנק, והיא רצחה גם את המלך והמלכה."(הזקן)
הזקן עצר כי הוא ראה שלוסי וסוזי בוכות. הוא גירד בלחיו וגילה אף הוא שדמעות נוזלות במורד פניו. לוסי נגבה את דמעותיה וסימנה לו להמשיך. "כעבור שנה נוספת, הניחה מיה בחשאי את ביתה דניאלה בפתח הארמון. היא אמנם לא הייתה זהה ללוסיה האמיתית, אך כמו שאמרתי קודם, כל מי שהיה קרוב מספיק ללוסיה כדי לזהות אותה אחרי שנה שנעדרה- מת."(הזקן) הוא עצר שוב, אך לוסי אמרה לו להמשיך. "ואפילו אם היה שם מישהו שהכיר את לוסיה, הוא לא היה מבחין שזו לא היא, שיערה ועיניה של דניאלה היו זהים בצבעם לשיערה ועיניה של לוסיה. ומאז, הנסיכה שמתגוררת בארמון היא בעצם דניאלה."(הזקן) "אבל מה אפשר לעשות? אין לנו הוכחות שמיה באמת רצ- הרגה את כולם"(לוסי) "אם אין לנו הוכחות אנחנו צריכים לחפש כאלה."(הזקן) "איפה?"(לוסי) "בואי ונחשוב. למיה היה רק לילה אחד להרוג את כולם, כי אם היא הייתה הורגת רק חלק בלילה הראשון, כל השאר היו בורחים מיד. אז לא היה לה כל כך הרבה זמן להחביא את הגופות, מה שמביא אותנו למסקנה שהגופות מוחבאות בארמון."(הזקן) "אנחנו אמורים לחפש בארמון? זה יכול לקחת שנים!"(לוסי) הזקן הנהן "אין מה לעשות חוץ מזה"(הזקן) לוסי חשבה על זה דקה ארוכה ואז ענתה "טוב, אז איך בעצם עושים את זה?"(לוסי) חיוך עלה בפניו של הזקן "מכיוון שסוזי ואת משרתות כאן, סביר להניח שאתן יודעות איפה המפתחות של כל החדרים"(הזקן) הוא הסתכל בתקווה על סוזי והיא הנהנה. "יופי! אז נפגש כאן בלילה. בערך ב1. סוזי תביא את המפתחות. מסכימות?"(הזקן) "מסכימות" ענו לוסי וסוזי פה אחד.
לוסי חזרה לעבודתה וחשבה על הדברים שהיא תמצא בלילה, ואם הם יעזרו לה להוכיח שהיא הנסיכה האמיתית. "לוסי! אוי נו באמת, אל תגידי לי שעוד פעם שקעת בחלומות שלך!"(הנסיכה) לוסי הבינה פתאום שהנסיכה מדברת אליה. "כן אני מדברת אלייך חמודה! את לא מבינה שאין לנו זמן לשטויות שלך? כמה פעמים אני צריכה לומר לך שעוד מעט ארוחת ארבע ואני חייבת להספיק לגמור את החוברת כי אם לא- המשרתת המורה שלי תכעס, ואם היא תכעס- אני אכעס, ואם אני אכעס- זה עלול להיגמר בבכי. שלך."(הנסיכה) לוסי מיהרה להמשיך להסביר לנסיכה מה היא אמורה לעשות ונתנה לה דוגמאות, אבל למרות שהיא כבר דיברה וענתה לשאלות של הנסיכה, הראש שלה היה עדיין עמוק בחלומות על מה שיקרה בלילה.
לילה. כמעט אחד. לוסי יושבת על המיטה ומסתכלת על השעון. הוא מצלצל. היא מכבה את הצלצול שכיוונה בשביל להתעורר בזמן והולכת להתלבש. היא לא הצליחה להירדם כל הלילה מרוב התרגשות, ולחץ, ופחד ממה שהיא עומדת
לראות. לוסי הלכה לחדר המפתחות. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהיא הייתה שם. היא הלכה לשם לעיתים קרובות, לפי בקשתה של הנסיכה להביא לה משהו מחדר נעול כלשהו ודברים מהסגנון הזה.
לוסי ירדה למטה, לאיפה שקבעו להפגש. היא הייתה לחוצה, וכמעט צרחה מרוב בהלה כשסוזי הופיעה לפתע מאחוריה. "הבאת את המפתחות?"(לוסי) היא שאלה בקול רועד. "הם עליי! אבל זה רק המפתחות של הקומה הראשונה, כי אני לא חושבת שנספיק לבדוק הלילה יותר ממאתיים חדרים…"(סוזי) פתאום לוסי קלטה- עם 15 קומות שבכל קומה יש 200 ומשהו חדרים- איך הם לעזאזל יצליחו לבדוק את כל החדרים?! זה יקח איזה 5 שנים לכל שתי קומות!!! נראה היה שסוזי מבינה מה עובר עליה. "בחלק מהקומות יש בית מלון, מה שאומר שלא הגיוני שהיא החביאה שם כי אנשים יכולים למצוא את זה…"(סוזי) אבל לוסי עדיין לא נשמה לרווחה, איפה הזקן כבר? ובדיוק כשמחשבה זו עלתה במוחה, הגיח הזקן מבין השיחים. "המפתחות כאן?"(הזקן) "כאן"(סוזי) "יופי! בואו נתחיל! לוסי תבדוק בחדרים האי זוגיים, אני בזוגיים, ואת תתחילי לבדוק במסדרון השני של הקומה. מקובל על כולם?"(הזקן) "כן, המפקד!"(לוסי וסוזי) "יופי! אז סוזי, תביאי לנו את המפתחות, ונתחיל!"(הזקן) סוזי הפרידה מהר בין המפתחות הזוגיים לאי זוגיים במסדרון הראשון והגישה אותם לזקן וללוסי, ואת מפתחות המסדרון השני לקחה לעצמה. "ב-4 בול כולם חזרה פה עם המפתחות והתוצאות!"(סוזי) "טוב"(לוסי) "בסדר"(הזקן) והם הלכו כל אחד למקומו. לוסי נגשה למסדרון, הזקן צעד לפניה במהירות כאילו הוא נער בן גילה והלך לחדר מספר 2. היא התקרבה אל הדלת בפחד, היה עליה את הספרה 1 בצבע זהב אמיתי. הדלת עצמה הייתה בצבע חום- אגוז. לוסי ידעה שזה הדבר הנכון לעשות, ולמרות כל פחדיה, היא הכניסה את המפתח לדלת ופתחה אותה. הדלת נפתחה בחריקה חרישית ולוסי נכנסה.
החדר לא נראה אפילו דומה למה שלוסי דמיינה. לוסי דמיינה חדר ישן, עם קורי עכביש בכל פינה, עם מיטה מעץ ישן ורצפה חורקת. אך החדר הזה, נראה תמים לגמרי. הוא היה בסיגנון החדר של לוסי, רצפת פרקט חומה, שידה, ספה, מיטה מוצעת, ארון בגדים. לוסי הניחה את המפתחות על השידה והסתכלה מסביבה. היא לא ידעה מה לעשות, איפה לחפש קודם, מה לעשות אם תמצא משהו? היא התכופפה והסתכלה מתחת למיטה, לא היה שם כלום. היא פתחה את ארון הבגדים, ארון האמבטיה, ואפילו בארון הספרים, אך לא היה שם כלום.
לוסי לקחה את המפתחות והתחילה לפסוע לעבר הדלת. היא יצאה מהחדר,סגרה את הדלת בזהירות ונעלה אותה. כך היא עברה בכל חדר, נכנסה, חיפשה, בדקה,
אך לא מצאה דבר. לאחר שגמרה לבדוק את חדר מספר 51, נוכחה לוסי לדעת, כי השעה הייתה כבר עשר דקות לפני ארבע. מכיוון שגם ככה לא הייתה זו חוויה נעימה בשבילה לעבור בחדרים, היא החליטה להקדים, כי ממילא עד שתגיע ללובי יעברו עוד כמה דקות. לוסי צעדה במסדרון והתחילה לחשוש. מה אם מיה הייתה יותר חכמה ממה שחשבו? מה אם היא תכננה הכל מראש והזמינה מישהו שיקח את כל הגופות למקום כלשהו? מה אם הם יעברו על כל החדרים שבארמון ויגלו שהגופות מוחבאות במקום אחר, או שעכשיו הם בחיים אבל עד שיגיעו לשם הם כבר ימותו? לוסי הגיעה לראשית המסדרון וחיכתה. אולי זה לא היה רעיון כזה טוב להגיע יותר מוקדם? היה חושך ולוסי פחדה, בחדרים שבהם בדקה לפחות היה אור. פתאום לוסי שמעה צעדים. הם הדהדו במסדרון והיא לא הצליחה להחליט מאיפה הם באים. לוסי התחילה לפחד, היא התחילה לראות צללית באה ממולה. זו הייתה צללית של אישה, אין ספק, אבל מי? לוסי כבר תכננה איך תברח והיכן תסתתר כשלפתע נגלתה אליה דמותה של סוזי. "את חיייבת ללכת יותר בשקט, עוד ישמעו אותנו"(לוסי) היא לחשה, ובמעמקי ליבה חשבה 'עוד ישמעו אותך'. "בסדר, בסדר! נו.."(סוזי) "מה נו?"(לוסי) "מה- מה נו? מצאת משהו?" (סוזי) "לא ואת?"(לוסי) "נחשי"(סוזי) החששות ממקודם החלו לשוב אל לוסי, היא פחדה שהיא לא תוכל להציל את ההורים שלה. לוסי שנאה את תחושת ההחמצה יותר מתחושת ההפסד, אם הוריה כבר מתים- אז היא תבכה אבל תבליג, אבל אם הוריה חיים ועד שתגיע אליהם הם ימותו, או שימותו לה מול העיניים- את זה היא בחיים לא תסבול. את התחושה הזאת שהיא יכלה להציל אותם, שהם היו בחיים, אבל היא הייתה פחדנית מידי, והתעכבה בחלק מהחדרים יותר מהצורך ובגללה הם מתים. צעדים קטעו את מחשבותיה של לוסי והיא שמחה בשל כך, והיא גם זיהתה את הצעדים. הם היו נוקשים, איטיים, וגבריים- הזקן. "מצאתן משהו?" (הזקן) "נאדה"(סוזי) "ואתה?"(לוסי) היא שאלה בתקווה, בניסיון להסתיר את הרחמים העצמיים ששטפו אותה ברגע זה, כי ידעה, על פי התנהגותו של הזקן- שלא מצא דבר, או לפחות דבר שיעזור להם… "כלום"(הזקן)

– המשך יבוא –