פנימיה חדשה אהבה חדשה-פרק 14

אם היו מבקשים ממני לסדר את הימים הגרועים בחיי בסדר סביר להניח שהיומיים האחרונים היו בעשיריה הפותחת. היום היה היום הראשון שהלכתי לבית הספר עם כולם, לא ברור איך אבל השמועה התפשטה…לפחות חלקית, לא יודעים למה אבל יונתן דפק מכות לאבי, אבי עזב את הפנימיה והוא במעצר כרגע ואני ויונתן ביחד-אלו הפרטים היחידים שיודעים בוודאות. משם הסיפור מתבלבל, חלק אומרים שאבי אנס אותי, חלק אומרים שהוא קרוב משפחה של יונתן וזה סכסוך משפחתי וחלק, תאמינו או לא, אומרים שהוא ניסה לאנוס את יונתן… יונתן רק אומר לי להתעלם מהם.
עברו יומיים מאז התקיפה, חוץ מבלילות אני ויונתן לא נפרדים לרגע. אני למדתי עליו הרבה ביומיים האלה, שהוא מרגיש אשם במה שקרה לי וגם מפחד ממה שהוא עשה, סוף סוף הוא היה מוכן לספר לי את הסיפור המלא של חייו.
"את הכאפה הראשונה מאבא קיבלתי בגיל 3 בערך, זה הזיכרון הראשון שלי." הוא אומר "היו מעליי שני אחים, אח ואחות. על אחי, אביאל שמעת כבר" הוא אומר ואני מהנהנת "אמא נפטרה כשהייתי בן שנתיים, אני לא זוכר אותה ואז אבא התחיל לשתות ו…לאבד את עצמו. כשזה היה קורה היינו חוטפים מזה, כולנו. כששרית הייתה בת 18 היא ברחה מהבית, זו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותה, הייתי רק בן 11. היא התקשרה כמה פעמים, גם שלחה מכתבים, אמרה שהיא מצטערת שהיא נוטשת אותי ואת אביאל אבל היא לא מסוגלת להישאר ליד אבא…" אני רואה עד כמה זה פגע בו, אחותו-דמות האם עבורו-נעלמה מחייו "כשהיא נעלמה סופית אבא התחיל לשתות יותר, הוא כבר לא הרביץ לי ולאביאל אבל עדיין צעק עלינו כל הזמן" הוא הופך למהורהר "אביאל היה בן 19, הוא הביא את הכסף הביתה, אני לא יודע מאיפה וגם לא בטוח שאני רוצה לדעת" הוא אומר ולא צריך להסביר "כשהוא היה בן 21 הוא חלה, הייתי רק בן 15 וחצי. זה היה כבר שלב סופי של המחלה, הוא כל הזמן חשב שהוא עייף בגלל העבודות הרבות שלו לכן הוא לא הלך להיבדק אבל…" קולו נשבר, זו הפעם הראשונה בכל הסיפור שהוא מביע רגש כולשהו, הוא מספר את הסיפור במהירות ובניתוק כאילו זה קרה לאנשים זרים, ללא רגשות כלל. אני מלטפת את זרועו בעידוד והוא ממשיך "כשאביאל…נפטר. אבא חזר להרביץ לי, חזק, יום אחד כל כך כעסתי עליו" הוא אומר והופך לכועס ומפחד בו זמנית "ש…החזרתי לו. הוא כמעט הגיע לבית חולים בגללי. זה היה לפני שנה, אז הבנתי שאני רוצה לצאת מהבית, ידעתי שאם אני אשאר שם אני אהרוג אותו… ביקשתי מהרווחה לעבור לפנימיה, הם לא רצו להוציא אותי סופית מהבית אז הם הסכימו. וכך הגעתי לפה" הוא סיפר את הסיפור כל כך מהר ובלי רגש שאפילו לא הבנתי שבגלל זה אני בוכה, בגלל הניתוק שלו מהעבר שלו. אני ממשיכה ללטף את ידו "מאז נזהרתי לא להרביץ לאיש. אני לא רוצה להיות כמוהו" הוא אומר ועיניו עצומות, הוא לוחש את זה חצי כתפילה חצי כהבטחה "אבל אז…גם כשמייק הגיע וגם עם אבי…אני, אני איבדתי את עצמי. למייק כמעט הרבצתי, את אבי שלחתי לבית חולים" הוא עוצם עיניים ורק עכשיו אני רואה כמה הוא מפחד "ו…מה שמשותף לשני המקרים אלכס זו את. בשני המקרים הם ניסו לפגוע בך" הוא מישיר את מבטו אליי "כשמנסים לפגוע בי-אני פשוט הולך. אבל שפוגעים בך…" הוא לוחש "אני תוקף. אני הופך לאבא שלי." הוא שוב משפיל את מבטו, בבושה, בכאב, בפחד. "יונתן" אני לוחשת "אתה לא אבא שלך!" הוא עדיין לא מרים את מבטו "אתה לא אבא שלך! אבא שלך פוגע באנשים סתם, ללא סיבה, אתה מגן על אנשים!" הוא מרים את מבטו לאט "יונתן תגיד את זה.." אני לוחשת לו בתחנונים "אני…" הוא מתחיל "אני לא אבא שלי" "נכון!" אני אומרת ונאנחת בהקלה "ואתה גם לא תהיה אבא שלך" "אני גם לא אהיה אבא שלי" הוא אומר ובקולו מעט יותר ביטחון. אני מרגישה את המילים האלו תלויות באוויר, בנינו. שלוש מילים שאומרות הכל…
אבל לא. אני לא אכלא את יונתן לידי רק כי אני צריכה אותו, הצעצוע שאני כבר שבור מספיק, אני לא צריכה לשבור אף אחד נוסף ובטח שלא את יונתן.
אז המילים תלויות ואף אחד לא תולש אותם מהאוויר ואומר אותם. אז אנחנו פשוט מתנשקים…

חוסר הביטחון העצמי שלי מכרסם בי במהלך כל היום-אני לא יכולה לתת ליונתן להישאר איתי, אני שבורה. הוא רק מרחמים איתי והוא יסבול…הוא יסבול בגללי-אני לא מסוגלת לשאת את המחשבה הזו ואני משיגה דרך להפיג את הכאב…וודקה.
כל כך הרבה זמן לא נגעתי בזה. כל כך הרבה זמן היא הייתה החברה הכי טובה שלי ועכשיו היא חוזרת להיות כזו. אני שותה את הבקבוק לאט לאט, בלגימות גדולות, מתמכרת לטעם מחדש. "פעם שיכורה, תמיד שיכורה" אני מצטטת מאיזה סטיקר שראיתי על מכונית ישנה, אין לי אפילו מושג מה הוא ניסה להגיד אבל אין ספק שזה נכון עליי. כשחצי בקבוק נגמר, הכאב נשכח, מרפה, נאבד. יונתן מתקשר, אני כמעט עונה ואז אומרת לעצמי "לא אלכס. את שבורה, כלום, אפס. אל תשברי גם אותו" הדמעות זולגות מעיניי שאני מבינה שאני צריכה לוותר על יונתן "הוא טוב מידי. אל תשברי גם אותו" אז בפעם הבאה שהוא מתקשר אני מסננת אותו וגם בפעם אחרי ובכל שאר הפעמים.
"אלכס!" אני שומעת קול מאחורי, בר. "את…את שותה?" היא שואלת מופתעת "טיפה…" אני אומרת, מתביישת, רק מתפללת שהיא לא תספר על זה לאיש ובטח שלא ליונתן "אוקי…אז תביאי לי גם" אני מגישה לה את הבקבוק "על מה את שותה?" היא שואלת ולוקחת לגימה גדולה "לחיי כל הגברים באשר הם" אני לוחשת בציניות "אלכס?" היא שואלת ברצינות "מה קרה שם אצל…" "לא" אני קוטעת אותה "אני לא אספר לך, לא מסוגלת בר. פשוט לא מסוגלת" היא מעט נעלבת, אני רואה את זה בעינייה אבל לא אכפת לי. אני לא מסוגלת שידעו "בסדר אלכס" היא אומרת, מנסה להסתיר את העלבון בקולה "איפה יונתן?" היא שואלת "אני לא יודעת בר" אני עונה בכנות. אנחנו יושבות שם חצי שעה בערך ואז קורה מה שחיכיתי לו, ידעתי שהוא לא יוותר רק בגלל שסיננתי אותו, הוא בטח הפך כל אבן בפנימיה כדי למצוא אותי וכשאני רואה אותו מרחוק אני ממהרת להסתיר את הוודקה "אלכס!" הוא קורא בהקלה, כואב לי שהכאבתי לו אבל זה היה כאב הכרחי, הכנה לפרידה "דאגתי" הוא מתיישב לידי, בר קמה מנופפת לנו לשלום ונעלמת בצללים, נשארנו לבד. "למה לא ענית לי?" הוא שואל בשקט, מודאג "לא רציתי" אני אומרת ועוצמת עיניים כי כשאני שומעת אותו מתנשף לידי בכאב אני לא מסוגלת לראות את זה. כשהוא מתנשף הוא מריח, בחלקה הקטנה שלי ריח האלכוהול כל כך חזק שאי אפשר לפספס אותו "שתית?" הוא שואל לא מאמין "לא" אני משקרת, זו הפעם הראשונה שאני משקרת לו מאז שהכרתי אותו "אלכס אל תשקרי לי! למה שתית?" המחשבות מטריפות אותי, אני חייבת לעשות את זה "כי…כי ככה זה יותר קל להיפרד" "להיפרד?" הוא שואל מופתע, מבולבל וכואב "להיפרד יונתן. " אני חוזרת על המילים הכואבות "אני מרגישה ש…"אני מצטערת עוד לפני שאני אומרת את זה, מצטערת שאני פוגעת בו, בי "אני מרגישה שאתה חונק אותי" הדמעות כמעט יוצאות ואני עוצרת בהם, כשהוא לא אומר דבר אני כמעט נופלת על הברכיים ומתחננת שיסלח לי אבל כדי לעצור את זה אני חוזרת בראשי על משפט, כמו על מנטרה 'זה לטובתו, זה לטובתו, זה לטובתו…' "זה…חונק אותך?" הוא שואל באי אמון, פגוע "כן" אני אומרת בחוסר רגש "אלכס אל תשקרי לי" הוא אומר "תסתכלי עלי" הוא מרים את סנטרי מהקרקע "את נפרדת ממני בשבילי, לא? את חושבת שיהיה לי טוב יותר בלעדייך, נכון?" אין טעם לשקר הוא בלאו הכי יראה את התשובה בעיניי אז אני שותקת.
אני כמעט רואה את גלגלי השיניים במוחו פועלים, מוכנים לצעוק עלי, אבל אז הוא אומר משהו שמפתיע אותי "אולי את צודקת". הוא מתרחק מעט ממני "אולי טוב לי יותר בלעדייך" הוא נותן לי נשיקה קטנה על המצח וקם ללכת "לילה טוב אלכס" הוא הולך צעד אחד ואז חוזר ומסתובב אלי, אני רק רוצה שהוא יגיד שהוא שיקר והוא לא התכוון לזה אבל במקום זאת הוא מושיט יד ומבקש "הוודקה" אני עוצרת בדמעות האכזבה ומושיטה אליו את הבקבוק הכמעט ריק "להתראות אלכס" הוא אומר והולך ואני רק מביטה בו הולך ואפילו לא מנסה להתנגד, לקרוא לו, להתחנן. אני פשוט רואה את האהבה הגדולה שלי…הולכת…ואני אפילו לא הולכת אחריו לעצור את זה.