בית בייקול | פרק 7- אישה בודדה

הייתי מופתעת מעצמי. איך לא זכרתי שיש לי אח? סקרן אותי לדעת מה שמו. ויותר מכל כעסתי על עצמי, על זה שלא זכרתי אותו, זה הטריף אותי. לפחות אני זוכרת איך הוא נראה. הדבר האחרון שאני זוכרת זה שהוא התנפל עליי באמצע הרחוב, ילד קטן, עיניים כחולות ושיער שטני. חיוך קטן ועיניים נוצצות. הוא דחף אותי על הרצפה, הצמיד אותי אליה ולא נתן לי להשתחרר. הרגשתי אז מבוכה, רציתי לבכות, לברוח, לצעוק. הוא לא ניסה ממש להרביץ לי- עכשיו שאני נזכרת יותר טוב. הוא רק הצמיד אותי למדרכה המחוספסת שעורי השתפשף בה מעט. ניסיתי להשתחרר, ובעטתי. ידיי היו כבולות בידיו.
" מה אתה רוצה ממני? רד ממני!" צעקתי והוא לא ענה. רק חייך. אני זוכרת שמכונית גדולה וכחולה עצרה לידנו. קהל אנשים הצטופף סביבנו ולחשושים נשמעו מכל עבר. ארבעה גברים, לבושים בג'ינס ובחלוצה כחולה עמדו קרוב אלינו. אבל לא רק הם היו שם, גם אישה לבושה בשמלה שחורה. שיערה הבלונדיני הגיעה עד לכתפיה ועיניה השחורות בלטו בפניה הבהירות. פחדתי מהאישה ההיא. ואז, התעוררתי במיטה התחתונה בחדר מספר 11 בקומה השלישית שמעליי לילו, מביטה בי בסקרנות.

"קייט" ויד רכה נחה על כתפי.
" כן, סליחה- " עניתי במבוכה. כנראה חלמתי.
"לא. איפה אח שלך? הרי את אומרת שהוא התנפל עלייך. הוא גם היה איתך. אז למה הם לקחו רק אותך?" שאלה מרי. גבותיה התכווצו.
" לא יודעת, באמת שכבר אין לי מושג." גירדתי בראשי.
" אני אקרא ללילו" אמרה מרי וקמה מהכיסא לעבר לילו. ראיתי אותן מדברות, ממש במעבר שמול השולחן. לילו סחבה כבר כמה ספרים. היא הופתעה והביטה בי, במבט של רחמים.
" היא אמרה שהיא רק רוצה למצוא ספר מסוים שקראה ואז היא תבוא" אמרה מרי כשחזרה לשולחן.
" את ואודוארד לומדים?" שאלתי בסקרנות. אני חושבת שהם כמו לילו. מובטלים וחופשיים.
" כן. אני לומדת מתמטיקה וכימיה ואדוארד לומד ביולוגיה וצרפתית." ההפך הגמור ממה שחשבתי.
" אבל לילו אמרה לי שלא יוצאים מפה. העבודות שמחוץ לבית הם קטנות והכסף לא יעזור."
" מה שלילו רוצה הוא לא ענייני. ולגבי הכסף היא טעתה. אם את רוצה למשל ללדת ילד. את יכולה רק פה, במרפאה. האוכל הנוסף והדברים המיוחדים שהתינוק צריך, הבית לא יספק לך. את תצטרכי לבקש שיביאו לך דברים מבחוץ, ואת תשלמי עליהם." לילו הגיעה והניחה בכבדות חמישה ספרים על השולחן.
" אני חושבת שאלה יכולים לעזור, " והניעה את כפותיה במהירות כמישהי שגמרה זה עתה עבודת כפיים, " קראתי פעם ספר על תולדות ' בית בייקול' כשרק הגעתי לכאן ורציתי ללמוד על המקום. ידעתם שאישה בודדה בנתה את המקום?"
" רגע, אמרת אישה? כתוב בת כמה היא עכשיו?" שאלתי, זכרתי את האישה מהזיכרון. היא לא נראתה ממש צעירה אבל גם לא ממש זקנה. מראה שידר ביטחון ועצמה.
" האמת, שכתוב בספר במפורש שהאישה הזאת מתה לפני כחמש עשרה שנה עקב תאונת דרכים בלתי צפויה. למה את שואלת?"
" כשאח שלי התנפל עליי, זאת אומרת, הוא לא בדיוק התנפל עליי הוא רק דחף אותי לרצפה. מכונית כחולה וגדולה הגיעה וממנה יצאו ארבעה גברים ואישה. אישה שאף פעם לא ראיתי פה." התחלתי להסביר על זיכרוני המעורפל.
" אולי ראית את האחות? או את המכבסת…" חייכה מרי.
" היא הייתה בלונדינית" עניתי.
" אה, זה יוצר פה בעיה. אין אף עובדת שהיא בלונדינית." ענתה מרי בפנים שמקרינות אי הבנה.
" את בטוחה שהאישה הזאת מתה, לילו?"
" לפי מה שקראתי כן, לפי מה ששמעתי כבר לא."
" אפשר את הספר כדי לקרוא?" שאלתי.
" כן, בטח אין בעיה. אני גם לוקחת את כל הספרים האלה, כדי לקרוא קצת חומר שיכול לעזור לנו." ענתה, לקחה את הספרים והלכה לדלפק בו ישבה האישה הזקנה. לילו הניחה את כל חמשת הספרים על השולחן ודיברה עם האישה. האישה הביטה בה ולאחר מכן לקחה את הספרים והביטה במחשב שלצידה.

" אוקיי, השאלתי את כל הספרים. עכשיו נוכל לעיין בהם ולחפש מידע שאין לי מושג מה
הוא "אמרה לילו בקול חלש ומאוכזב לאחר כמה דקות שעמדה ודיברה עם האישה הזקנה. עלינו אני, מרי ולילו לחדר מספר 11- שם אני ולילו לנות. גררתי את הדלת הצידה ונכנסנו. לאחר מכן סגרתי את הדלת. לילו הניחה את הספרים בערמה על השולחן ומרי התבוננה בלוח שנה.
" ממתי מחלקים לוחות שנה? חשבתי שלא אמורים לזכור תאריך יום הולדת וכזה. "
" מר גולד חילק לנו ששוחחנו איתו היום. אני חושבת שהוא היה נחמד כל כך בגלל קייט". הסבירה לילו למרי.
" מר גולד? נחמד?!" מרי כמעט וצעקה.
" מסתבר שלקייט הוא יכול להראות את הצד הנחמד שלו ולחלק לנו לוח שנה. דרך אגב, היום יום חמישי. זמן להחזיר כביסה."
" יואו, נכון! אני כבר כמעט חודש שוכחת להביא את הכביסה. אני והשותפה שלי כבר לובשות אותם בגדים מסריחים כל יום." תפחה מרי את ידה על המצח.
" רגע. חשבתי שאדוארד הוא השותף שלך." אמרתי בבלבול.
" לא, לא, לא. אנחנו רק נראים קרובים. לא מערבבים בנים ובנות יחד בחדרים." ענתה מרי כאילו מנסה להדחיק מעליה משהו, " טוב, כדאי שאלך לחדרי. יש לי כביסה להחזיר." קרצה מרי ומיהרה החוצה.
" גם לנו יש כביסה להחזיר. בואי איתי, אני אראה לך איפה החדר כביסה." אמרה לילו ופתחה את הדלת. לקחתי את סל הכביסה הכחול ויצאנו אל המסדרון. ספרתי את הקומות שצריך לרדת- הגענו לקומה הראשונה. עברנו דרך הלובי אבל משהו חסם אותי, מנע ממני להמשיך. הסתכלתי סביבי. על קיר משמאלי, הייתה תלויה תמונה גדולה של אישה. אישה בלונדינית, עיניים שחורות ואפלות, פנים בהירות ושמלה שחורה. אישה ששידרה ביטחון ועצמה.