נסיעה אחת לשכם

חלק ב עברת ואתה בשדות הצייד הנצחיים של אמא טבע, כבישים חרוצי צדעים מתפתלים על חמוקיה עוטי המדרגות, כפי שיצר אותם האל בשעת הבריאה. שדות צייד נצחיים של קורנית, מראמיה, סומאק ובבונג. עיזים לוחכות את פלומת שערותיה של אמא טבע וחוגלות קורעות את הדממה בטרטור כנפיים עז בטווח החיים הקצר בין לידה ללכידה, שמותיר להן השותף החדש של אמא. הנוף כולו אומר עצלות, השעון מפהק בפה סגור, צמחים בוהים תחת קרניים עזות של שמש מטמטמת והמחר הופך למשכו של היום. בתוך הכפר אתה מתגלגל לך לאיטך, מתמזג עם קצב תזוזתם של בתי האבן הנושנים. ערמת חיטים אדירה מיטלטלת בעיקשות קצרת צעד אל גורן לא ידוע לטפיחות מקלו של מחמר עוטה כפייה. ציפורים שכבר מזמן נטשו את העיר משמיעות זמירות נשכחות למצוקת ליבם של חרקים חולפים. 1999-05-19 הסימטאות שוממות, אבל עשרות עיניים שוזפות כל סנטימטר של יקום שאנן. דיווח הוא חובת השעה וכל המרבה בתיאוריות הרי זה משובח. משבצות משבצות מצרעים בתי האבן את עורה של אמא אדמה דוויה. סלעים מדממים בלובן קורע לב וחדש מוציא את ישן. כבר לא מחפשים להיצמד אל צלע הר רחמניה כדי להפוך בשר מבשרו של נתח נוף אפרפר. בית איננו נוגע בבית, והמרחק מאבד משמעות. נוסעים שחומים מכונסים בתוך אוטובוסים עשנים. מוניות דיזל עמוסות לעייפה נעצרות כדי לפלוט שקים בלתי אפשריים ואריזות מאולתרות. מכוניות שמקומן במגרש גרוטאות משנסות פתרונות מתכת מאולתרים, שעבר זמנם במאבק עם דרכים צרות מותן, שמתעכסות על פיתולי הגבעות. הנוף יודע שימיו ספורים, הטבע מתגמד בפני זן מכרסמים חדש, תסרוקת של גגות אדומים מיתמרת ככרבולות בוהקות בראשי הפסגות. כבישים פוצעים את ההר בקווים ישרים, פתרונות שחצניים קוראים תגר על דרכי העקלתון של אמא אדמה. גם כאן חולפים נוסעים מכוסים ואולם לא על פי צו הטבע אלא על פי מצוות הרב. שתי תרבויות משלימות, שאינן נוגעות אחת ברעותה דוחפות מרפקים אשה בצלע יריבתה. זו צמודה לקרקע ונושאת עיניה לשמיים אל כל ענן מרחף כדי לבדוק מה הוא נושא בכרסו. האחרת שואפת לספרות עליונות ועיניה מחפשות ואולי גם רואות מה שממעל לעננים. אני מתקרב לכניסה לשכם ומועקה מכווצת את שרירי הבטן, תגיע, לא תגיע האבן שתחריד את הזכוכית הקדמית משלוותה השקופה בחיק משפחת חלפי רכב תומכת. יותר מדי חלונות לבלוש, יותר מדי פינות לשזוף, ירוק הקטיפה המלטף של השדות מתחלף באפור שבור מרובה פינות ועומקים. בקול גניחה צורמני מתפרקת השמשה ונופחת על חזי את שברי נשמתה. מהפצע מדממים ריבועי זכוכית וממלאים כל סדק פנוי בחלל המכונית. אכזבתי, אני לא הגנתי על קיומה ואילו היא, בהקרבה עצמית חסרת פניות השליכה מנגד את גופה כדי לגונן עלי. ממשיכים, אין מה לעצור, יש עוד שמשות במכונית ואין טעם להקל על המשחית להשלים את מלאכתו. גם אינך יודע מאיפה הגיעה הרעה ועד שתעצור ותצא ותבחן את הנוף סביבך תספק מטרה מפתה לנפש רצחנית מלאת סיפוק ביצועי. עוד חלון אויב מצא את קצו הצודק בידי לוחמי תרבות האבן האמיצים, בתגמולי הביטוח ננוחם. קצת מזועזע מפתאומיות קצו של חבר וותיק שלא שמנו לב לקיומו עד שהיה מאוחר מדי אני מגיע לשערי הממשל. לגבי איש משמר הגבול שעל המחסום השמשה השפוכה היא רשיון הכניסה שלי, אחרי השרשרת יש חומה, יש בטחון. כמו לוחם פצוע שקביו אומרים את תהילתו, כך שברי הזכוכית מקלסים את עמידתי לבלי חת כנגד צר רצחני. רק אני ולבי יודעים, שגם לו היה לוחם החרות הפצחני בטווח ידי, הוא יכול היה להמשיך לשאת את זר הדפנה שלו באין מפריע. אדם זכאי בחייו לרגעי נצח ספורים, ואולם הוא מודע להם רק ברגע שאחרי. המבחן האמיתי הוא מבחן של פתע וכל כמה שתכשיר את עצמך לקראתו, תמיד תופתע, האמת לעולם תצא לאור. "נקה את עצמך משברי הזכוכית" אומר חבר שקבע פגישה דווקא בשכם הרחוקה והשונאת, "אתה כולך רועד." האדרנלין שוכך אט אט, מדולל בין נוזלי הגוף והפגישה חוזרת להתנהל כסדרה, מצוות אנשים מלומדה, שאינה סובלת הפתעות. מישהו מדבר על הצורך בקשר בין אנשי המפקדה לשטח, כל אחד מדקלם בתורו את סיפורה על שכם מזווית אחרת. הנתחים המעניינים זו הרכילות מהשטח. הסטטיסטיקה איננה אלא סיפורו המשעמם של הרוב. המודיעין, זוהמת הביבים, זה השעור שבעניינים. אנחנו כל כך רוצים להביא עליכם את הקידמה ואת היעילות, את השגשוג ואת הפיתוח. למה שלא תלמדו מאתנו למחוק את העבר, לחיות את הסגנון, בקיצור, להיות אחרים. כמונו כאב הרוצה שבנו יהיה מוצלח כמעט כמותו. אבל אתם, חבר מרעים בנים משחיתים לא רוצים להשתנות. אנחנו כל כך מושלמים ואתם, סכלים שכמותכם אינכם מוכנים להפוך את חברבורותיכם לפרווה עבורנו. זה לא שאינכם מכירים בגדולתנו, הדמיון המזרחי, שהופך כל שלומיאלי למתוחכם הוא שמניס את אויבינו מפנינו. אתם הנשק הסודי שלנו נגדכם, אתם הנוגדן לכל הצלחה של עצמכם. שניים אוחזים בראי וכל אחד רואה בתוכו דמות אחרת.הצבא איננו בוכה על חלב לא לו. הרי ידוע שכוסות טבען להישבר וזכוכיות אופייה להתפורר. את השור אין טעם לתפוס בקרניו, עדיף להגיע אליו דרך הזנב, להכריע אותו מן הרקטום. אתה צריך להיפצע כדי שמישהו יטרח לעשות ממך דוח. סמל מבצעים, שמכשכש כבר חודש בעקבות זנבה של פקידת מבצעים מחומצנת אינם הצמד שיתפעל מאירועים מינוריים שמגרדים את שולי ספרת החשיבות. גם מעיו של המושל לא נחמצים בקרבו לנוכח המכה המבישה שספגה סמכותו. אדרבא, נוסף עוד מישהו שיוכל להעיד כי מדובר פה במלחמה של ממש והתנסות אישית הוא שיטת השכנוע הטובה בכולן. אפילו השוטר הפקיד בירושלים, שלצורכי משכורת קורא לו חוקר מגלה חוסר הבנה בסיסי. איבה פנימית מובנית מקשה עליו להבין את נסיבות האירוע. בעיניים מצומצמות הוא נועץ מבט ברסיסי הזכוכית ובוהה בשקעים, שחרשו אבנים במתכת הדוויה. לסתו מתקשחת בעקשנות כשהוא מנסה לשחזר כמה מומנטים עדינים בהשתלשלות עניינים, שבזיכרונך רשומה רק כ"בום טראח". המדינה חייבת בתיקון נזקי איבה ואתה מוחזק חשוד בניסיון לחלץ עצם משיני הכלל כל עוד לא הוכחה אי אשמתך. כל דבר טוב מגיע לקצו וכל פגישה, ארוכה ומשעממת ככל שהייתה מתפזרת בבוא שעתה. והשעה היא לרוב מועד ארוחת הצהריים, מסורת צבאית, שהונצחה בביטוי עתיק היומין "הצבא הולך אחרי שמלאה קיבתו". למבקר השטחי נדמה כי הקצינים פחות רעבים מחוגריהם, שכן שעה ארוכה לפני שנפתחות הדלתיים אל חדר האוכל, כבר רוחש האזור המון חוגרים שנזעקו ובאו בלי סיבה נראית לעין או נשמעת לאוזן. הרוח נושאת את הבשורה, או אולי הריח, אבל האמת היא, שהשעון הוא אבי כל חטאת. המחוג שמאט בהתמדה ככל שמתקרבת השעה הגורלית מזכיר לכל בעל נפש מבינה, ששניצלים הם מצרך מוגבל. מי שמפקיר את גורלו לשיני הזמן עלול להיות מופתע ע"י קציץ בשר אדמוני, שמטמא את צלחתו. הקצינים, שאוכלם מאובטח יותר יכולים להרשות לעצמם אנינות מה, גם זאת בגבולות ההגיון. אין זה מכובד להפגין להיטות, אבל מוטב לא לסמוך יתר על המידה על חוש הצדק הטבעי של רסר המטבח, בייחוד מי שצלחתם אינה מקורבת לכליהם של גדולי הדור. הממשלניקים האזרחים, כידוע לחופש נולדו. במרבית שעות היממה הם חשים עליונות כלפי עוטי המדים האחידים, שיום עבודה איננו מונח גמיש עבורם ודברו של הבוס הוא כחרב מעל ראשם. כעת הם חווים דקות של משבר, גם להשתעבדות יתרונות משלה. הזמנה לארוחה היא בראש וראשונה חסכון על חשבון הברון, אבל אורחים לבושי אזרחית חייבים להתבזות בבקשת הזמנה מבעל הבית. ליבם פועם בקצב אחד עם בעל שיחם עוטה הדרגות, שזה לו רבע שעה, שעיניו תועות אחר השעון ושיקולים זרים מקפצים בין אונות מוחו בקצב מתלהט והולך. ואז, בבת רגע מתקבלת הכרעה והכרס מונפת בהחלטה פתאומית כשהרגליים מקבלות רצון משלהן ושועטות לעבר הדלת. אנשי שיחו נצמדים לאחוריו המקפצים של איש דבבם כגורים לזנבה של אמא. פיהם פולט עוד כמה קטעי שיחה, שחולפים מעל ראשו כציפורים ברוח משל קשה להם להיפרד מהדיון שנקטע בפתאומיות אכזרית כל כך. דבוקה מלהגת אחת כחסידים בעקבות רבם הם נצמדים יותר ויותר ככל שדרכם נושקת את שערי גן עדן. ברגע הנכון הם חולפים בהבעת "אני אתו" תחת חוטמו של המלאך השומר, שמבטו חורך את גבם בזעם אין אונים וכמו פטריות סביב העץ מתיישבים אל שולחן אחד עם נותן החסות, שנהנה מכל רגע של פטרונות. עובדי המטבח, שגם בימים כהלכתם מאמינים, שהצבא אוכל ביום 3 ארוחות יותר מדי מטיחים לפניהם את המנות בהשלמה זועמת והשיחה יכולה עכשיו לדעוך או לסטות לאפיקים הרבה פחות גורליים.