אחד ועוד אחד- פרק 21

ליאור:
בלילה, אחרי שמאיה השאירה אותי באותה הגינה, כואב, בוכה, ואני לא רגיל לבכות, הרגשתי שאני חייב להתנתק, שאני חייב ללכת ולשחרר לעצמי את המוח ממישהי שלא שמה עליי, ולא תשים עליי, ואני לא צריך לתת לה יותר את תשומת הלב. התקשרתי מיד לבר, אמרתי לה שאני ממש אשמח לראות אותה הערב. היא אמרה שהיא בדיוק בבר עם חברים. שאלתי אותה איפה ואם אני אוכל להצטרף, והיא אמרה שהיא ממש תשמח אם אצטרף, שדי יבש שם ומשעמם. צחקתי ואמרתי שאני מגיע ממש בקרוב, שתחכה לי. ברור שבר תהיה בבר ביום שישי בערב, זה החיים שלה. עפתי לשם עם האוטו, מת כבר לתת לה את הנשיקה של החיים שלי.
שניות לפני שתפסתי את המבט שלה, קלטתי את דן עומד ליד הבר, זז כמו שרק הוא יודע לקצב של המוסיקה. לידו עמדה בחורה, יפה, שפתיים עבות. לא זיהיתי אותה, וזה גם לא ממש עניין אותי, רק עניין אותי שאני רואה שהוא משתקם אחרי שלא ראיתי את הפרצוף שלו כמה ימים. זה כואב לאבד חבר כל כך טוב, אבל בנקודה הזו זה כל כך לא משנה לי. רק נזכרתי, שניות לפני שהגעתי לבר, שמאיה אמרה לי שהיא נפרדה ממנו, שניסיתי להראות לה שזה לא כל כך מזיז לי. אז דן חופשי לעשות מה שהוא רוצה כשמאיה בוכה בבית. החיים כל כך מקוללים.
"אהוב שלי!" בר חייכה ונתנה לי נשיקה על השפתיים. כמה שהתגעגעתי אליה.
"חצי שעה ואנחנו עפים אלייך?" שאלתי אותה בחיוך. היא נשכה את שפתיה והנהנה אליי. חולה על הפעמים שהיא עושה את זה.
ובאמת אחרי חצי שעה יצאנו משם, הבר היה משעמם והחברים שלה, מעצבנים אחד אחד, חוץ מידיד טוב שלה שאני ממש מסתדר איתו. הוא איתי באותו ראש, תמיד כיף לי לפגוש אותו אם אני רואה את החברים שלה. אבל בכללי, כל השאר חבורת משוגעים, עושים שטויות בלי לדפוק חשבון והיא בדרך כלל מצטרפת אליהם. אבל היא יותר נורמלית מהרוב שם. הגענו אליה הביתה, עלינו מיד לחדר שלה, ומיד כשסגרנו את הדלת הדבקתי אותה לנשיקה של החיים שלה. התגעגעתי אליה, התגעגעתי לרגשות הממכרים שאני מרגיש כשאני איתה. שמתי את הטלפון שלי על שקט ישר כשהגענו לבית שלה כדי שאף אחד לא יפריע.
"היום אני עושה את כל העבודה.." היא לחשה לי בקולה שמרטיט לי כל חלק בגוף, כשהיא עלתה מעליי והורידה את החולצה מעליה. אדוניי, אתה טוב מידי אליי. נישקתי את צווארה כשאני מרגיש אותה מתפתלת, ואחזתי בגופה בכל פעם שהתקרבה אליי ונתנה לי עוד נשיקה על השפתיים. לא עניין אותי כלום, אני לא יכול לוותר על זה, לא יכול לוותר עליה, לא יכול לוותר על הדברים שאני מרגיש כשאני איתה. ונתתי לה גם להרגיש את זה, במעשים הבטוחים שלי, בנשיקות הארוכות שלי. רציתי לגרום לה להרגיש שאני מצטער על הליאור שהייתי בשבועות האחרונים, ושהכל עכשיו חוזר לקדמותו.
"מאמי.." היא נשמה לאט כשראשה על בטני ואני מלטף את גבה החשוף, "כבר הרגשתי שאתה נעלם לי." נישקתי לקודקוד ראשה וחזרתי להישכב על גב המיטה שלה, אחת המיטות הכי נוחות שיש בעולם הזה בערך. אני יכול להירדם בהן מחמש דקות של שכיבה.
"רוצה לדבר על זה?" שאלתי אותה רגוע. היא הרימה את מבטה אליי והסתכלה עליי.
"הצעת עכשיו שנדבר על מה שאני מרגישה?" היא צחקה. הנהנתי אליה בשקט, לא עוזב את מבטה. היא חייכה וסידרה את שיערה כך שיימשך לאחור. היא נתנה לי נשיקה קלה על בית החזה החשוף שלי, ואני חייכתי אליה. "פשוט הרגשתי שמשהו מסתובב לך במחשבות ושאני לא חלק מזה, וזה לא מה שהייתי רוצה אחרי שלושה חודשים של זוגיות. אבל בגלל שאני כל כך מכירה אותך, או חושבת שאני מכירה אותך, אז הבנתי שאתה צריך את הזמן שלך." היא אמרה כשידה מושענת על בית החזה שלי ועיניה מטיילות בין עיניי לבין נקודה אחרת בחדר, "ועכשיו אני שמחה, כי כבר הרבה זמן לא הרגשתי את התחושה שאני חשובה לך, שאתה רוצה שניפגש, שאתה נמשך אליי, שאתה רוצה אותי, שאתה מסופק ממני.. דברים שאצלי לא נעלמו כי.. כי בסופו של יום אני נורא אוהבת אותך," היא אמרה, חצי במלמול, "ופחדתי לאבד אותך." מעולם לא הייתי ליאור הרגיש, שמישהי מרגישה בנוח לפתוח איתו את כל מה שבר אמרה עכשיו. חייכתי אליה חיוך קטן, החזקתי בסנטרה, וקריבתי את שפתיה אליי, כדי לנשק לה נשיקה אוהבת.
"אני אוהב אותך ברצ'וק." אמרתי לה. היא חייכה אליי את חיוכה הממיס.
"אני אוהבת אותך גם." היא אמרה בצחוק וחזרה לנשק אותי.
באמצע הלילה, לפי השעון שבצג הטלפון של בר זה היה שלוש, התעוררתי, ועם כמה שניסיתי לחזור לישון, לא יכולתי. בר שכבה לידי, ישנה לגמרי, פניה כמו של מלאך. השיחה איתה, הכנות שהייתה בינינו, היו חסרים לי בתקופה הזו. הכל היה חסר כי המוח לא הפסיק לרצות ילדה אחרת, שעכשיו אמורה להזיז לי בערך את הבוהן. אבל היא מזיזה לי. זו הייתה הפעם הראשונה שבה אמרתי לבר מכל הלב שאני אוהב אותה, ובאמת הרגשתי ככה, הרגשתי ככה כי הייתי כנראה חייב לסגור משהו אחר שלא היה סגור. כנראה שצריך לתת סוף לפני שמתחייבים למשהו אחר. קמתי בשקט מהמיטה, מחפש את הטלפון שלי שהושאר בכיס הג'ינס שלבשתי קודם. בדקתי אם חיפשו אותי, וחיפשו אותי יותר מידי. לא ההורים, החברים. בימי שישי אנחנו רגילים לצאת, ומההודעות שקראתי הם היו בהרכב חסר. הצחיק אותי שגם אני וגם דן הברזנו מהפגישה הזו. הגיוני, ראיתי את דן בבר ההוא. לא יודע מה המצב עם הילד, לא רגיל לא לדבר עם החבר הכי טוב שלי כל כך הרבה זמן.
"הלו." שמעתי את הקול של לינוי אחרי שלושה צלצולים. זו השנייה. לא הופתעתי שהיא ענתה כל כך מהר בשעה שלוש בלילה. בימי שישי, ואני מכיר את זה מקרוב, היא לא הולכת לישון כל כך מהר. יש לה כל כך הרבה חברים שתמיד תמצאו אותה עסוקה בזמנים האלה. יש לה גם ידידים שחוזרים מהצבא בדיוק בסופי השבוע ורק בשישי בערב יש זמן לצאת. היא תמיד משלימה איתם פערים בזמנים האלה.
"אהלן, מה קורה?"
"הופה, ליאור פלג, במה זכיתי לכבוד?" היא צחקה, ושמעתי אותה דרך הטלפון הולכת לאנשהו.
"איפה את? אני מפריע?" שאלתי בלחישה.
"לא, אבל למה אתה לוחש?" היא שאלה.
"סתם, לא רוצה להעיר את כל הבית." אמרתי ויצאתי למרפסת של החדר של בר. יש לה בית ענק, מרפסת מרשימה. לא חסר לה כלום, באמא שלי.
"הכל בסדר ליאור?" היא שאלה חוששת. אין פעם שהיא לא שאלה אותי אם אני לא בסדר, היא תמיד תדאג לי, לא משנה מה. שאלתי אותה אם יש לה רגע לדבר, והיא אמרה שכן, שתפסתי אותה בדיוק כשהיא התכוונה ללכת הביתה. שאלתי אותה אם היא תרצה להגיד ביי לכל החברים, והיא צחקה ואמרה שהיא כבר אמרה ביי בדיוק כמה דקות לפני שהתקשרתי. ההמולה שכנראה שמעתי מהטלפון הייתה מאנשים אחרים שהיו איפה שהיא הייתה.
"מה קורה?" היא שאלה.
"אני צריך לדבר איתך. נוח לך בטלפון או שאני אקפוץ?"
"עכשיו? שלוש ומשהו בלילה. אני חצי מתה מעייפות ואתה לא נשמע כל כך מרוכז.."
"אני מרוכז, תאמיני לי." אמרתי לה רציני. שמעתי אותה מגחכת גיחוך קטן ונאנחת.
"פחדתי שהשיחה הזו תבוא.." היא נאנחה. הרמתי את מבטי והסתכלתי לנקודה לא ברורה בנוף של העיר ובשמיים השחורים.
"למה את מתכוונת?" שאלתי אותה.
"אז מה? מכאן דרכינו נפרדות?" היא צחקה. מעולם לא שמעתי אותה מדברת במילים כל כך גבוהות, זה האמת שעשע אותי קצת. נשמתי נשימה עמוקה והוצאתי אנחה קטנה. החזקתי בראשי עם היד שלא החזיקה בטלפון כשאני שומע אותה הולכת עם העקבים שאני יודע שהיא בטח נועלת כרגע.
"אני רוצה לראות אותך בשביל לדבר איתך על זה, אני לא בטוח שזה מתאים כל כך בשיחת טלפון."
"אבל אני אסביר לך את הבעיה," היא צחקקה, "אני כבר יודעת על מה השיחה, ולישון עכשיו לילה עם המחשבות האלה, ולחכות לשיחה הזו, סתם יעיק עליי, על שנינו. תגיד את מה שאתה רוצה, אני מבטיחה שאני לא אקח את זה כל כך קשה." היא אמרה. הבגרות שלה הדהימה אותי, מה נדפק עם כל העולם שכולו בוגר ואני ילד קטן ומטומטם? אז אמרתי לה, שאני מרגיש שזה כבר לא מתאים לי, שאני פוגע בעצמי יותר משאני עוזר לעצמי, ושעם כמה שנהניתי, זה לא דבר שאני מרגיש שאני יכול להמשיך. היא שאלה אותי אם יש מישהי ששמתי עליה עין, ואמרתי לה שכן. לא אמרתי לה שיש לי מישהי כבר שלושה חודשים, אז היא הבינה שאני רוצה לסיים עם מה שקורה בינינו כדי להרגיש שאני באמת מתחייב למישהי. חכמה.
"אני מצטער, אני באמת מצטער."
"אתה יודע מה, אתה באמת לא צריך להצטער. כל מה שהיה והתחיל, כשחשבנו שייגמר אחרי לילה אחד, דווקא היה מדהים. שמחתי לראות אותך פה ושם, שמחתי שאין מחויבות בין שנינו, אני מבינה אם אתה רוצה לעשות משהו ולהתקדם אל הצעד הבא. מגיע לך להיכנס למשהו רציני שיעשה לך הרבה אושר. ובכל מקרה, אני בטוחה שדרכינו עוד יפגשו מתישהו."
"לילה טוב לינוי." אמרתי בחיוך קטן, שואף את הריח הטוב של האוויר הקר.
"לילה טוב ליאור, תודה על מה שהיה." היא אמרה וניתקה את השיחה.
נמאס לי שכולם צודקים. מאיה ומדן אמרו שכדי להיכנס למערכת יחסים רצינית, אסור לי ששום דבר יהיה מהצד. עכשיו הוכחתי לעצמי שמה שקורה ביני לבין בר הוא יותר מרציני, הוא מכיל יותר מאקט פיזי, ואם היא הטלפון הראשון שהרמתי עכשיו, למרות שאחרות מזיינות יותר טוב ממנה, ואני אשמע דוחה כשאומר את זה ככה, אבל ככה זה נכון, אז זה אומר משהו. היא לא סתם בשבילי. היא באמת לא סתם בשבילי.
חזרתי למיטה, נשכב מצד אחד שלה ומנשק לקודקוד ראשה. ראיתי את עפעפיה נפקחים לאט ורק אמרתי 'ששש' שקט כדי שתחזור לישון. היא הסתובבה אליי ונגעה בידיי.
"ליאורי כולך קר," היא אמרה לי כשמבטה עוד חצי עצום, וראשה על הכרית.
"הייתי קצת במרפסת. נשמתי אוויר קר, לא יכולתי לחזור לישון." הרגעתי אותה. היא הנהנה אליי ואז ביקשה שאצטרף אליה ואחבק אותה. יותר מכל רציתי לישון מכורבל שוב איתה. נכנסתי מתחת לשמיכה, מעביר את ידי על בטנה ומנשק לראשה.
"לילה טוב אהובי.." היא נאנחה, כשאני שומע אותה חוזרת תוך כמה שניות אל תוך החלומות, כשהיא נרדמת שוב, על הכרית הנעימה שלה. נתתי לה עוד נשיקה אחת על הראש ושמתי את ראשי ממש לצידה. אני רוצה כבר להתעורר בבוקר ולראות אותה לצידי.