"כאב של לוחמים" – אפילוג

אפילוג

"זה מדהים ששמחה היא החלטה. אתה בטוח ששמחה כמו גם אהבה, הן רגשות שבאים לך מבחוץ, לא תלויים בך, אבל לאט לאט אתה מבין עד כמה שמחה ואהבה הן פשוט החלטות. אז החלטנו להיות שמחים."
– אילן הייטנר
***
דמעות. כל מה שאני רואה הוא טישטוש של צבעים.
"גברתי, הילדה שלך שטופה. את רוצה להחזיק אותה?" שמעתי קול נשי ורך. הנהנתי במהירות והושטתי את ידיי הרועדות לפנים. האחות הניחה את התינוקת המקומטת בעלת השיער הדליל והחום בידיי, ואני הבטתי בעיניה השחורות. ייבבה נפלטה מפי והעברתי את אצבעי על מצחה החם והמקומט.
"יפייפיה שלי, קרן אור שלי." נשקתי לתינוקת הקטנה במצחה וחייכתי חיוך מאושר מבעד לדמעות.
"אנחנו צריכים לקחת אותה לבדיקות וחיסונים, נחזיר לך אותה מאוחר יותר." האחות חייכה ברוך ואני הנהנתי. היא לקחה את התינוקת הקטנה בין ידיה ויצאה מהחדר.
"אריאל, את לא זקוקה לתפרים, המצב שם נראה טוב." המיילדת חייכה אלי חיוך קורן. צחקקתי בשקט והנהנתי.
"אז… בשעה הקרובה לא יוכלו להכנס לחדר שלך, את זקוקה למנוחה. התאמצת מאוד במהלך הלידה." היא התקדמה לכיוון הדלת,
"תודה." לחשתי בשקט. המיילדת לא ענתה ויצאה מהחדר, משאירה אותי לבד, עם המחשבות שלי.
לפתע קיבלתי הודעה בטלפון מווינט, ועוד אחת מחדשות עשר. לקחתי את הטלפון ונכנסתי לווינט.
"בת זוגתו של רואי לוי הצילה אותו- סיפור האהבה הגדול ביותר של כל הזמנים." ליבי פעם במהירות. רואי? רואי שלי חזר הביתה?
קראתי את הכותרת שוב.
בת זוגתו…? אבל… אני לא… הדמעות טישטשו את עיניי. מה קורה כאן?
המשכתי לקרוא את הכתבה;
"רז יפרח ארגנה את המבצע הצבאי הגדול ביותר בכל הזמנים, והכל בשביל להשיב את אהובה חזרה הביתה.
כעבור חצי שנה של תוכניות ואימונים, הוחזר רואי לוי על ידי רז יפרח אל ביתו. השניים בדרכם חזרה הביתה. אלו מילותיו של רואי לוי-
"היא הצילה אותי. אני חב לה את כל חיי." וכשנשאל על הזוגיות שלהם, לא הגיב."
הסטתי בכוח את עיניי מהכתבה, סגרתי את הטלפון ודמעתי.
מה? בני זוג? אלוהים… מה קורה כאן?
לפתע אלמוג פרצה לחדר בבכי.
"אריאל, הוא חזר! החזירו אותו!" היא בכתה מרוב אושר ונפלה עליי בחיבוק מוחץ. נאנקתי בכאב מעט אך חיבקתי אותה בחזרה,
"כן." גימגמתי. הייתי מאושרת שרואי חזר, באמת. אבל למה הם קראו לרז בת זוגתו של רואי?
"קראתי את הכתבה." לחשתי בשקט והדמעות זלגו במורד לחיי. אלמוג הרימה את מבטה אלי,
"אריאל, הוא לא היה עושה לך את זה." היא לחשה ברכות.
"דיברת איתו?" שאלתי ברכות. היא הנידה בראשה,
"הטלפון של רז מכובה. הם לא עונים." היא אמרה בשקט. הנהנתי וחייכתי חיוך קטן ומאולץ, הדמעות לא חדלו לזלוג במורד לחיי,
"לאן אני אלך עכשיו?" לחשתי.
"לבית שלך. זה הבית שלך, אריאל. גרת שם במשך חצי שנה, שילמת חשבונות, ניקית, בישלת, עשית הכל. זה הבית שלך." היא אמרה ברצינות, ואני השפלתי את מבטי אל הטבעת הזהובה והיפה שלי.
"הוא הבטיח שנתחתן." דמעתי.
"והוא יקיים."
***
"אריאלי, איך עברה הלידה?" אבא התיישב על הכיסא שלצד המיטה שלי וחייך ברכות. הוא לא הביא את אמא, בגלל שהיא הייתה במצב קריטי ואושפזה גם היא בבית החולים.
משכתי בכתפיי בתשובה לא מחייבת.
"כולם בחוץ, רוצים להכנס לראות אותך." הוא אמר ברכות והתקרב אליי, נשק למצחי וחזר לשבת בכיסא.
"אני לא רוצה לראות אף אחד." אבא ידע שרואי הוא האבא של הילדה.
"קראתי את הכתבה, אריאל. את צריכה לא להקשיב לרכילות הזאת, ולהתמקד בכך שרואי חזר הביתה בריא ושלם." פניו הרצינו. הוא בטח חשב שאני מתעסקת בשטויות.
והוא צדק. הנהנתי באיטיות.
"אני רוצה להשתחרר הביתה." אמר בשקט. אבא חייך חיוך קטן,
"מחר. ועכשיו אני הולך לקרוא לכולם." אמר בהחלטיות ויצא מהחדר. נאנחתי בשקט, ותוך שניות בודדות, ערן וטל נכנסנו לחדר. טל קפצה עליי בחיבוק,
"מתי אפשר לראות את הילדה?" היא שאלה בעיניים נוצצות מדמעות. ערן צחק, ואני צחקתי איתו. כן, הם חזרו להיות זוג- קיטשיים ככל האפשר.
"עוד מעט אמורים להחזיר אותה." חייכתי ברכות, וערן התקרב אלי ונשק ללחי שלי,
"מזל טוה ילדונת." בירך אותי ואני חייכתי חיוך קטן,
"תודה."
***
אני, אלמוג, והתינוקת הקטנה שעוד לא מצאתי לה שם, עמדנו מול דלת הכניסה לבית המוכר. פחדתי להכנס לבית, ואלמוג גלגלה את עינייה,
"נו כבר, אין לך מה לפחד." היא דחפה אותי מעט ואני צחקקתי בשקט.
סובבתי את המפתח במנעול ופתחתי את הדלת. אלמוג דחפה את העגלה ונכנסה לתוך הבית.
הסלון היה ריק, אך הטלוויזיה הייתה דלוקה. הבית היה שקט . בלעתי את רוקי ואלמוג הרימה את מבטה אלי. הבטתי בתינוקת היפה שלי שישנה בעגלה והרמתי אותה בזהירות.
החדר אורחים הפך לחדר לתינוקת, וכדי להגיע לחדר- הייתי צריכה לעבור בחדר השינה. צעדתי בזהירות עם התינוקת לכיוון החדר ושמעתי את קולו של רואי,
"עזבי אותי, רז." הוא אמר בזעם. הדלת הייתה פתוחה, והצצתי לתוך החדר. המחזה שראיתי גרם לליבי להתנפץ על הרצפה למיליון חלקיקים קטנטנים, שלעולם לא יתחברו חזרה. רואי קם מהמיטה, הוא היה ערום, ורז הביטה בו בעצב.
"עזבי אותי, זאת הייתה טעות." רז ניסתה למשוך אותו בחזרה, אך לא הצליחה. הדמעות זלגו במורד לחיי, ובמקום להסתכל על המחזה המזעזע הזה, צעדתי במהירות לחדר הצבוע בסגול לילך. הנחתי את הילדה שלי ושל רואי בעריסה, וקרסתי על הרצפה בבכי שקט.
"רואי?" לפתע קולה של אלמוג נשמע בבית.
"שיט…" שמעתי את רואי ממלמל מהחדר ליד.
קברתי את ראשי בין ידיי ובכיתי. הבטתי בטבעת הזהובה שהייתה על אצבעי, ונשברתי.
"אלמוג!" קולו של רואי היה מאושר, ואלמוג צחקקה.
"ראית כבר את אריאל ואת התינוקת?" אלמוג שאלה בקול מאושר. כנראה היא לא ראתה את רז.
"אריאל וה…תינוקת?" רואי היה נשמע מבוהל. בכיתי בשקט, גופי רעד מחרדה, והרגשתי שהחדר נהיה קטן יותר בכל שניה שחלפה.
רואי העדיף את רז. רואי עשה אהבה עם רז.
רז הצילה את רואי.
"שנחטפת… היא החליטה להשאיר את התינוקת." אלמוג אמרה בשקט, ושמעתי צעדים מתקדמים לכיוון החדר.
"אריאל," קולו של רואי היה חדור פאניקה.
הרמתי את מבטי באיטיות והבטתי בגבר שלי. הוא היה רזה יותר, חיוור במעט, ומבוגר יותר. אבל זה היה הוא. קמתי מהרצפה וחייכתי חיוך רועד, התקרבתי אליו וחיבקתי אותו,
"אני מאושרת שחזרת, רואי." אמרתי בשקט והתרחקתי ממנו. רואי הביט בי בעיניים מלאות אשמה.
"אריאל." הוא אמר את שמי בשקט, ואני ידעתי שאני לא יכולה לנשק אותו.
צחקקתי מבעד לדמעות המרות,
"אני… אני אצא מהבית בעוד כמה ימים, בסדר? פשוט.. אין לי מקום אחר ללכת אליו." אמרתי בשקט.
מבטו של רואי נתקף פאניקה-
"הולכת? למה את הולכת?" הוא שאל במהירות.
"אני… אני מאושרת שחזרת רואי, באמת." לחשתי בשקט,
"אבל אני לא יכולה להסתכל עלייך יותר." צעדתי צעד אחד אחורה, שפתאום, קול בכי נשמע. הלכתי לעריסה במהירות והרמתי את הילדה שלי, הרגעתי אותה ונשקתי לשיערה הדליל.
"זה לא מה שאת חושבת אריאל! זאת הייתה מעידה. לא רציתי לשכב איתה, אבל היא הגיעה מולי, ערומה… לא נגעתי בגוף שלך כל כך הרבה זמן…" הוא אמר במהירות, ואני הבטתי בו בעיניים רטובות.
"הבטחת לי שנתחתן, רואי." לחשתי בקול רועד. מבטו של רואי הפך לכואב. החזרתי את התינוקת לעריסה, ומבטו של רואי התמקד באצבע שלי.
"אין יום שלא ענדתי אותה, רואי." ייבבתי בשקט.
"אריאל-"
"אל תגיד לי אריאל! אתה הבטחת! אתה נשבעת! אתה אמרת שתחזור ונעשה אהבה כל הלילה!" צרחתי עליו בכעס. אלמוג ורז נכנסו לחדר, ואלמוג חיבקה אותי אליה ברכות וליטפה את שיערי בזמן שבכיתי על הכתף שלה,
"הוא הבטיח." ייבבתי בשקט, ואלמוג לא אמרה דבר, רק ליטפה את שיערי ברכות וחיבקה אותי.
"אריאל, תרגעי. את לא עשית שום דבר למענו, על מה את בוכה?!" רז אמרה בכעס. רואי הביט בה במבט של "תשתקי", אבל אלמוג התנתקה מהחיבוק ופנתה להביט ברז במבט רושף, בזמן שאני קרסתי על הרצפה. היא צודקת. לא עשיתי למענו דבר.
"היא גידלה את הילדה שלו בתוך הרחם שלה במשך חצי שנה!" אלמוג צעקה על רז, שעכשיו נראתה מפוחדת.
"כל יום היא ישבה ובכתה, כל יום היא התפללה." אלמוג עכשיו פנתה להביט ברואי, שהביט בה בעיניים גדולות ומופתעות.
"אתה ידעת שהיא בחודש תשיעי, עם כל הכאב והקושי בעולם, הלכה עד למפקד שלך ורצתה להיות חלק מהמבצע הזה?! הוא לא הרשה לה!" אלמוג צעקה בכעס. השפלתי את מבטי אל הרצפה.
"היא ילדה את התינוקת שלך לבד, ושניה אחריי שלקחו ממנה את התינוקת, היא בכתה על זה שאתה והזונה שלך החלטתם שאתם זוג." היא אמרה מבעד לשפתיים קפוצות.
"היא הייתה שם בשבילך, גם אם לא הבחנת בכך," עכשיו גם במורד לחייה של אלמוג זלגו דמעות,
"אבל מי היה שם בשבילה?"
קמתי באיטיות מהרצפה וחיבקתי את אלמוג בחוזקה. היא הייתה שם בשבילי. בכל רגע, בכל שניה.
"אריאל, אלמוג…" רואי לחש בשקט, ואני הרמתי את מבטי אליו. עיניו היו מלאות בחרטה ובצער ואני משכתי באפי.
"חיכיתי לך. בחיים לא הסתכלתי או חשבתי על להסתכל על מישהו אחר." אמרתי בשקט והתנתקתי מהחיבוק עם אלמוג, שנרגעה מעט.
"אני לא חושבת שהטבעת הזאת נועדה לי." התקרבתי לכיוונו של רואי וחילצתי את הטבעת הזהובה מאצבעי. הדמעות זלגו במורד לחייו של רואי.
"אני לא יפה כמו הכוכבים, רואי." חייכתי חיוך רועד.
"אריאל, אל תעזבי אותי, אני מתחנן. זאת הייתה טעות, בחיי. לא רציתי! אבל היא באה מולי, ערומה, ו… כל כך התגעגעתי לגוף שלך, והיא נגעה בי… אני כל כך מצטער." רואי עכשיו בכה. קולו רעד, עיניו היו אדומות, ואני הבטתי בו במבט שהתרכך עם כל שניה שעברה.
"לא רציתי שהיא תבוא לבית. היא התחננה, לא היה לי נעים לסרב. את יודעת שאת האישה היחידה שלי. כל שניה שהייתי בשבי חשבתי עלייך. חשבתי על התינוקת שבבטן שלך. אני אוהב אותך כל כך," הדמעות טישטשו את מבטי, ואלמוג אמרה בשקט,
"רז עופי מכאן. אתם שניכם, לכו לחדר. אני אשמור על התינוקת."
רז החמיצה פנים ויצאה מהחדר. התקרבתי לכיוונה של אלמוג ונשקתי למצחה,
"את האחות שלי, אלמוג. החברה הכי טובה שלי." היא חיבקה אותי בחוזקה.
"הוא אוהב אותך יותר מהכל, אריאל. אל תשכחי." היא נשקה ללחי שלי ואני התרחקתי ממנה והלכתי עם רואי לחדר שלנו. הבטתי במיטה בגועל ואז הסטתי את מבטי לרואי.
"זה היה רק גופני, אני נשבע. אפילו נשיקה אחת לא הייתה." רואי אמר והתקרב אליי, השפלתי את מבטי לרצפה.
"לא הצלחתי לגמור." ידו של רואי הייתה על הלחי שלי, הרמתי את מבטי.
"נגעת בה."
"אני מצטער, אהובה שלי. אני מצטער." הוא התחנן, והדמעות זלגו במורד לחייו. הטבעת הייתה בידו. הוא לקח את ידי.
"תהיי שלי, אריאל. תהיי שלי לנצח ואני בחיים לא אגע במישהי אחרת." הוא התחנן. את יודעת שהוא לא עשה את זה בכוונה, אריאל. הוא לא עשה את זה במכוון. הבטתי בעיניו האדומות של רואי.
הוא בוכה. הוא בוכה בשבילך.
"כן." לחשתי בשקט והתקרבתי אליו.
"אבל תבטיח לי שבחיים לא תסתכל על מישהי אחרת." אמרתי ברצינות. חיוך רחב נפרש על פניו של רואי,
"רק על הילדה שלנו." הוא ענד את הטבעת על האצבע שלי והטיח את שפתיו על שפתיי.
ואז זה קרה. הוא קיים את ההבטחה שלו.
עשינו אהבה כל הלילה.