פנימיה חדשה אהבה חדשה-פרק 13

אני יוצאת מחדר החקירות, הייתי שם כמעט שעה וחצי. סיפרתי לשוטרת את הסיפור פעמיים, אפילו סיפרתי לה על מה שקרה במועדון לפני שלושה חודשיים. בחוץ יש את יונתן, אריאל ואת…אמא?
יונתן ישר קם כשהוא רואה אותי מגיעה אני רואה שהוא רוצה לחבק אותי, הוא שואל את זה בעיניו "לא. סליחה יונתן. אני לא מסוגלת לזה עכשיו" אני לוחשת לו ובאמת מצטערת, בראש אני יודעת שהוא לא יפגע בי אבל…אני לא יכולה להתווכח עם מה שאני מרגישה. "שש.."הוא משתיק אותי "אלכס קחי את הזמן שלך" אני נותנת לו יד, זה המקסימום שאני מסוגלת לו כרגע "איך זה היה?" הוא שואל ואריאל נעמדת לידנו גם, אמא עדיין יושבת "לא יודעת" אני מודה "הם אומרים שהוא הודה" אני מוסיפה בלחישה. אריאל מניחה עלי יד, מחכה שאבקש שאוריד אותה אך היא לא מפריעה לי והיא משאירה אותה שם "מה את עושה פה?" אני שואלת את אמא שעדיין יושבת על הספסל "את בסדר?" היא שואלת, אך עיניה מראות לי שהיא במקום אחר, היא שואלת את זה כי זה מה שצריך לעשות במצב כזה, כאילו היא מחקה דמות מסרט. "נפלא" אני עונה לה וקולי מלא בציניות, ארס וכעס-היא נטשה אותי! ועכשיו מה? היא מצפה שאשפוך את ליבי לפניה? "את פה רק מסיבה אחת וזה בגלל ששירן הכריחה אותך, נכון?" אני יורה אליה בשאלה. שירן היא העובדת הסוציאלית שאחראית על המשפחה שלנו, כשהגעתי למשטרה הם התקשרו אליה ואל אמי בגלל היותי קטינה. עכשיו שאני שואלת את אמא על זה היא אפילו לא מנסה להכחיש "עכשיו שאני רואה שאת בסדר אני אלך" היא אומרת, או בתרגום חופשי עכשיו השוטרים יניחו לי ללכת "את לא רוצה לחזור הביתה, נכון?" היא שואלת, שוב, כי היא חייבת. לרגע אני רוצה להגיד כן רק בשביל לראות את תגובתה, אבל אני לא מסוגלת לזה "לא" אני מטיחה בה ופונה בכעס לכיוון היציאה שבצידי האחד יונתן ובצידי האחר אריאל. כשאנחנו ברכב, יונתן יושב לידי ואריאל נוהגת, הם עדיין לא הוציאו מילה מאז שראו איך נהגתי באמי, אם אפשר לקרוא לה כך. אני נשענת על יונתן ומבטי נודד לכיוון הכביש ואני מתחילה לספר "אחרי שאחי נהרג הם נעלמו. גם אמא וגם אבא, הם רק רבו כל הזמן אחד עם השני, לא התייחסו לקיומי, הרגשתי יתומה…כאילו לא מספיק שאבדתי את ירון גם איבדתי אותם" הם עדיין לא אומרים דבר ונותנים לי לסיים את הסיפור "כשנעלמתי לקח להם שלושה ימים להבחין בזה. אז…גם אני התנתקתי, וזה אפילו לא הפריע להם…" סוף סוף הדמעות מצליחות לצאת ממני. אריאל עוצרת בתחנת דלק כדי לתדלק. אני ויונתן יוצאים מהרכב וסוף סוף אני מאשרת לו לחבק אותי, אני בוכה ובוכה, על אמא על אבי וסוף סוף אני מצליחה לבכות גם על הבחור ההוא מהבר. אריאל קונה לנו מים ורק כשאני נרגעת לחמש דקות ברצף היא שואלת "אלכס את בטוחה שאת רוצה לחזור כרגע לפנימיה?" "לאן עוד יש לי ללכת?" אני שואלת מבולבלת. אריאל נאנחת "אני לא יודעת. אבל אלכס אני מפחדת שהשמועה התפשטה כבר. את באמת רוצה שכל הפנימיה תשאל אותך על זה?" אני חושבת על זה רגע ואז שואלת בבלבול אמיתי "עשיתי משהו רע?" יונתן לידי מחוויר כולו, הוא נראה כאילו הוא הולך למות בעוד רגע "אלכס יקירה ממש לא!" אומרת אריאל במהירות ובלחץ "אז אני אחזור לפנימיה" אני קובעת והפעם הם לא מתווכחים, אבל בגלל שאני יודעת שהם לא רוצים להזיק לי אני מוסיפה "אני יודעת שאת דואגת לי אריאל, אבל אני לא מוכנה לחזור הביתה." היא מחבקת אותי ביד אחת ומובילה אותי לרכב.
שער הפנימיה לפנינו, יונתן מחבק אותי מעט חזק יותר לתמיכה. אריאל מסתובבת אלינו למושב האחורי ואומרת "אלכס, יונתן. אני רוצה ששניכם תקחו יום חופש, לכו לישון…" אנחנו מהנהנים, למרות שישנתי כמעט כל הלילה אני מותשת, זאת היתה יממה מתישה, יונתן לא ישן בכלל כל הלילה, אני לא מבינה איך הוא עוד עומד על הרגלים.
אנחנו יורדים מהרכב ליד פנימיות הבנות, השעה 10:30 כולם כבר בשיעור שני. "אלכס?" יונתן שואל בהיסוס "את רוצה לדבר על זה?" אני מנענעת בראשי לשלילה אבל אז נשענת עליו ונותנת לו לחבק אותי "אני מצטערת יונתן. אבל אני לא יודעת מה אני מרגישה…" "זה בסדר" הוא אומר ומנשק את קצה קודקודי "אני יכול לנשק אותך?" הוא שואל אני מחכה רגע ואז מפנה את ראשי לאחור ומצמידה את שפתי ושפתיו לרגע. זה מרגיש כאילו זו הנשיקה הראשונה שלנו, כאילו זה מעולם לא קרה, כאילו עד עכשיו מה שעשיתי כל חיי היה לחכות לו. לחכות ליונתן, לאחד שעוד לפני שהכרתי אותו נמשכתי אליו, לאחד שנתן לבחורה זרה לבכות על כתפו, לאחד שמצחיק אותי כשאני בוכה, לאחד שמביא לי קפה בבוקר וגם לאחד שהולך איתי לתחנת המשטרה בשביל לתת דו"ח על אונס, האחד שיושב לידי שעות שאני ישנה כדי לוודא שאני בסדר, לאחד שמשאיר לי שושנים אדומות באמצע היום, לאחד שמחכה לי ומבין שאני לא מסוגלת לנשק אותו כרגע וגם לאחד שמנשק מדהים שאני מסוגלת לזה.
פתאום אני מבינה ש…זה הוא. הוא האחד שאני רוצה להיות איתו. הוא כל עולמי. אני פתאום מבינה שאני…
אוהבת אותו.