הסיפור של סינדרלה 27 :)

יום ראשון! עוד פרק! ווהו! אני רק מתנצלת מראש, הפרק הזה די קצר, לא היו לא רעיונות איך להרחיב אותו. אבל, אני גם איכשהו מפצה על זה (שתקראו תבינו).
ואני בטוחה ששמעתן גם על החדשות הטובות ביותר ששמעתי אי פעם! סוף סוף מאפשרים לחתן גייז בארה"ב! אלו היו החדשות הכי טובות ששמעתי בחיי (כתומכת בקהילה הגאה), והייתי כל כך מאושרת לכל אורך סופ"ש!
אוקי, חפרתי לכן מספיק במוח, אז בלי ותר מדי הכנות, הנה הפרק! תהינו! :)

"אז אתם מכירים כבר." היילי אמרה והביטה הלוך ושוב ביני לבין אחיה הגדול. הוא היה לבוש בחליפה עם עניבה, ואין לי מושג איך הוא נראה בה כל כך טוב, אבל הוא הצליח לעשות את זה. הלב שלי שוב דהר שראיתי אותו מחייך אליי את החיוך המשגע שלו, ואני קיללתי את עצמי בלב.
"כן." ראיין ענה. "וואו, אמנדה את נראית מדהים."
"תודה." הודיתי לו בקול שקט ולחיי הסמיקו. איך הוא יכול לומד את זה עליי אחרי שהוא ברח לנטלי?
"אתם מכירים כבר הרבה זמן?" היילי שאלה.
"לא/כן." אני וראיין ענינו ביחד. אני עניתי לא, והוא כן. לא רציתי להדגיש את זה שאני מכירה את המטומטם הזה מכיתה א', ולצערי אני הייתי מאוהבת בו למרות שהוא החליט לברוח לכלבות צבועות.
היילי למרות זאת, הרימה גבה אחת בבלבול והביטה בין שנינו הלוך ושוב.
"זאת אומרת, שאנחנו מכירים." התחלתי להסביר. "אבל לא ממש מכירים."
שני האחים הביטו בי מבולבלים, ואני רציתי לסטור לעצמי על הטיפשות שלי. יופי אמנדה, יצא לך ממש חלק.
"אז אתם מכירים או לא?" היילי שאל ונשמעה די מעוצבנת.
"כן," ראיין ענה לאחותו הקטנה לפני שהצלחתי להוציא הגה מפי. "אנחנו מכירים כבר די הרבה זמן האמת."
כן, מכיתה א'. "אז מה, ראיין," התחלתי לומר ושילבתי את ידיי על חזי. "יש לך תכניות לשנה החדשה? עם חברים? או מישהי מסוימת?" טוב, אולי זה לא הלך לי כל כך חלק, אבל אני עדיין הייתי חייבת להוציא את הכעס והקנאה איכשהו, שהוא ישים לב שאולי הוא לא הבן אדם היחיד בעולם הזה.
"אה…" ראיין היה חסר מילים, ומשום מה לא יכל להביט בי. הוא בטח חושב שאני אל ידעתי עליו ועל נטלי, נכון? טוב, ידעתי, ואני מעדיפה לשכוח.
היילי משכה במעיל אחיה הגדול במהרה, ואז גרמה לו לרדת לגובה שלה בשביל שתוכל ללחוש משהו באוזנו. בהתחלה רק הבטי בשתיים מתלחשים, אבל אחרי כמה שניות, ראיין התרומם עם מבט די שונה בעניו.
"אני יכול לדבר איתך שנייה לבד?" ראיין שאל אותי לבסוף, והיילי חייכה חיוך טיפשי.
"אני אלך לומר לאמא שאתה עסוק." היילי אמר לראיין ומיהרה לברוח מהמקום. למה היא חייבת להשאיר אותי איתו לבד?
"בואי." ראיין תפס בידי וגרר אותי לחצר הבית. הוא ווידא שאף אחד אחר לא נמצא שם חוץ מאיתנו וסגר את דלתות הזכוכית מאחורינו.
"תקשיבי, רציתי-" הוא קטע את עצמו שעשיתי את הדבר הכי נכון שהיה נדמה לי באותו הרגע- סטרתי לו.
"אל תעז לדבר איתי." אמרתי לו בקול כעוס מאוד, שעניי כמעט ושרפו אותו במבטי אם יכולתי.
ראיין הנדהם החזיק בלחיו האדומה, עניו פעורות לרווחה שהוא מביט בי כלא מאמין. "בשביל מה עשית את זה?" הוא קרא.
"אל תעמיד פנים שאתה לא יודע." גהרתי בו. לנשק את נטלי זה לא משהו? חשבתי שבאמת היה לי סיכוי איתו! חשבתי שבאמת אכפת לו ממני לשם שינוי, אבל כנראה שטעיתי.
"אני באמת לא יודע." הוא ענה.
"התנשקת עם נטלי!" קראתי, ושוב התמונה שלו ושל נטלי מתנשקים הופיע לי בראש. הלב שלי כאב כל פעם שנזכרי בזה, נרדמתי כל לילה בחופשת החורף הארורה הזאת עם דמעות בעניים בידיעה שהוא לא אוהב אותי. הוא ניסה לשלוח לי הודעות, להתקשר אליי (למרות שאין לי מושג מאיפה הוא השיג את מספר הטלפון שלי), הכל. אני לא עניתי לו, לא רציתי לדבר איתו.
"אה, זה." הוא נזכר, ומשום מה הוא לא נראה כאילו אכפת לו מזה, כאילו זה משהו שהוא יכול להבריש מעל הכתף שלו כמו איזה זבוב קטן ולא מזיק. "זה כלום."
"זה כלום?!" קראתי עצבנית. "איך אתה יוכל לומר דבר כזה?!"
"זה היה דבקן." הוא הסביר והוריד את ידו מלחיו סוף סוף. "כמה אנשים עברו ולחצו עלינו להתנשק, אז עשיתי את זה."
"דבקן?!" קראתי כמו משוגעת. "בגלל זרד מטומטם אתה התנשקת איתה?!"
"האמת שזה טחב, אבל שהיה." ראיין תיקן אותי. "אז בקיצור, רציתי-"הוא קטע את עצמו שוב שסטרתי לו שנית בלחי השנייה.
"בשביל מה זה היה?" הוא שאל נדהם שוב ואחז בלחיו השנייה.
"אתה שברת לי את הלב!" קראתי, ובלי ששמתי לב דמעה בוגדנית אחת צנחה מעניי. "אתה יודע כמה בכיתי שראיתי אותך מתנשק איתה?" שאלתי אותה. " כל לילה בחופשה המחורבנת הזאת אני בכיתי עד שנרדמתי, אתה מבין את זה? אני בכיתי על זה שסוף סוף הבנת שאני סתם עוד איזה ילדה מטומטמת שבכלל לא שווה את הטרחה." עוד דמעות זלגו מעניי, אבל אל רציתי לעצור אותן.
"אמנ-"הוא ניסה לומר, אבל אני לא גמרתי לנזוף בו.
"את יודע כמה כאב הרגשתי שראיתי אותך מתנשק איתה? אני ממש הרגשתי את הלב שלי מתנפץ לרסיסים, יש לך מושג בכלל איך זה מרגיש?" שאלתי אותו בכעס הולך לגובר, הדמעות שזולגות מעניי מרטיבות את לחיי.
"אמנדה," ראיין ניסה לאחוז בידי, אבל אני דחפתי אותו ממני בלי לנסות אפילו להקשיב לו.
"תעזוב אותי." אמרתי לו בקול קר ורועד. "אני לא צריכה לשמוע עוד שקרים."
"זה לא שקר," הוא אמר, והפעם הספיק לתפוס בידי. בדרך כלל, אני הייתי מתרגשת כמו ילדה בת 12 שהוא אחז בידי, אבל לא הרגשתי דבר מרוב הכעס שלי. ניסיתי להשתחרר ממנו, אבל יש לו כוח כמו של בולדוזר. "אני בכלל לא רציתי להתנשק איתה."
"אז למה לא אמרת לא?" שאלתי אותו. "למה לא יכולת להיות גבר ולומר לא?"
"כי האנשים מסביבנו לחצו עלינו, ואני לא רציתי שיחשבו שאני פחדן או משהו כזה." הוא הסביר את עצמו, אבל אני לא קניתי את זה. "הנשיקה הזאת הייתה כלום בשבילי."
ניסיתי שוב להוציא את ידי מהאחיזה שלו, ולבסוף הצלחתי. "מצטערת, אין לי מה לומר לך." הנדתי בראשי.
"רק תקשיבי לי." ראיין ביקש, וידו באטיות הורמו לכיוון פני, ואצבעותיו ניגבו את הדמעות שזלגו מעניי.
"אני לא רוצה להקשיב לך." אמרתי לו. "אני חשבתי שבאמת היה בנינו משהו, שאולי סוף סוף יש מישהו שיש לו רגשות חזקים אליי כמו הרגשות שלי אליו." אמרתי לו והנחתי את ידי על גבי ידו שניגבה את דמעותיי. "אבל כנראה שטעיתי."
ראיין לא אמר דבר ורק הביט בי בעניו הכחולות והמהפנטות. בדיוק שהוא שאף אוויר לדבר, אני רק התרחקתי ממנו והלכתי חזרה אל עבר דלתות הזכוכית של החצר. רגע לפני שפתחתי אותן, הסתובבתי חזרה אל ראיין שעמד שם ורק הביט בי.
"רק שתדע," אמרתי לו לפני שיכולתי להתחרט על זה. "אני אוהבת אותך." זה היה קשה מאוד לומר את זה, אבל הייתי חייבת לתת לו לדעת איך אני מרגישה כלפיו לפני שאני הולכת. הסתובבתי חזרה לדלתות הזכוכית וניסיתי לפתוח אותן, ואז הרגשתי יד על כתפי.
"אמנדה, אל תלכי." ראיין התחנן. "אני לא התכוונתי לגרום ללב שלך להישבר, באמת שלא."
"אבל עשית את זה." עניתי לו בלי להסתובב חזרה אליו. לא רציתי להביט בו, הרגשתי כל כך מטומטמת שאמרתי לו את זה, כי ברור שהוא לא מרגיש את אותו הדבר אליי. "פשוט תודה שאני לא מספיק טובה בשבילך." אמרתי לו.
"מה?" ראיין שאל. "זה בכלל לא נכון."
"זה נכון מאוד."התעקשתי, גבי עדיין מופנה אליו.
"אמנדה, אל תגידי את הדברים האלה." ראיין אמר לי והפעם סובב אותי בכוח אליו.
דמעות עדיין נצצו בעניי, ואני ניסיתי שלא להביט בו, בעניים שלו, בשביל לא ליפול לתוכן ולהינמס כמו חמאה מבפנים. "ראיין, אל תדבר שטויות. תסתכל עליי," החוותי על עצמי. "תשווה אותי עם נטלי, ותראה מי באמת שווה את זה ומי לא."
"את שווה את זה," ראיין התעקש. "אני בחיים לא פגשתי בחורה כמוך בחיי."
"רואה?" נאנחתי.
"בחורה מדהימה כמוך." ראיין הוסיף, מה שגרם לעניי סוף סוף לפגוש בעניו. "את לא מעריכה את עצמך כמוני, וזה כואב לי לראות אותך ככה."
"מה?" שאלתי כלא מאמינה.
"את בחורה כל כך מיוחדת, אני לא מבין איך את לא רואה את זה." הוא הניד בראש. "לא אכפת לך מה אחרים חושבים עלייך, את תמיד מתעקשת על שלך." הוא אמר לי. "את כנה, ואת תגידי למישהו בדיוק מה את חושבת עליו בלי להתחשבן. את חברה אמתית, ואם את באמת מחבבת מישהו את בחיים לא תעזבי אותו."
שתקתי, באמת שלא ידעתי מה לומר. ידו של ראיין לאט לאט גלשה במורד זרועי החשופה ואז הגיע לידי שלי. אצבעותיו השתלבו בשלי לאט ושלחו זרמים נעימים במעלה זרועי. מבטי נדד מידנו השלובות חזרה אל פניו היפות שאהבתי כל כך.
"ואת גם כל כך יפה," הוא הוסיף וגרם לבטן שלי להתמלא בפרפרים. "עם עניים מדהימות שמזכירות לי את השמיים, וחיוך שיכול להפוך את היום שלי מיום רע ליום הכי טוב בחיי." ידו השנייה עלתה לפניי וניגבה את שבילי הדמעות המלוחים שנותרו על פניי, ומגע ידו על עורי גרם ללב שלי לדהור.
"את מבינה אותי, את יודעת הכל עליי, את לא שופטת אותי כמו כולם," הוא אמר. "את הבחורה המושלמת אמנדה, אתת הבחורה המושלמת שלי." הוא הדגיש את המילה 'שלי', מה שגרם לי לרצות לנשק אותו במקום, אבל לא עשיתי זאת. רק הבטי בו, חסרת מילים. "ורציתי לומר לך משהו."
"מה?" שאלתי אותו, חיוך קל מתפשט על שפתיי.
"אני חיפשתי אותך ביום שישי, אבל לא הצלחתי לתפוס אותך. וגם שהתקשרתי ושלחתי הודעות לא ענית, אז את בעצם לא יודעת מה אני רוצה לומר לך." הוא אמר, מושך את זה יותר ויותר.
"נו, תגיד את זה כבר!" דחקתי בו, למרות שהיה לי מושג קלוש מה הוא עומד לומר.
"אני אוהב אותך, אמנדה." הוא אמר, ואני חייכתי כמו איזו מטומטמת מרוב שמחה.
"גם אני אוהבת אותך," אמרתי לו, למרות שהוא כבר ידע את זה. "מאז הפעם הראשונה שנפגשנו."
ואז צעקות נרגשות נשמעו מתוך הבית, וכולם התחילו לספור אחורה מעשר. כמעט שחכתי שהערב זה ערב השנה החדשה.
"השנה החדשה," ראיין אמר בחיוך. "אז מה את אומרת? נתחיל מחדש?"
"אם תבטיח לא להתנשק עם נטלי יותר." עניתי לו בחיוך משלי. "עשינו עסק?"
"אני מסכים." ראיין ענה להצעה שלי בחיוך והתקרב אליי יותר ויותר. במקום לחכות עד שהוא יעשה את הצעד הראשון, אני פשוט הצמדתי במהירות את שפתיי לשלו שכולם הגיעו לאפס וקריאות השנה החדשה נשמעו ברחבי הבית, וזיקוקים התפוצצו במרחק על רקע השמים החשוכים.