תמיד היה אותך- פרק 3

פרק 3- שמחתי לעזור
הארגזים סביבי העיקו על מצב רוחי.
לאט לאט הזיכרונות ממנה נארזו.
נאטמו בתוך קופסה ונדחקו הצידה.
ירדתי אל המטבח והכנסתי את הקפסולה הסגולה והמוכרת אל תוך מכונת הקפה, הדבר היחיד שלא ארוז פה.
למרות החום של הקיץ הישראלי, נזקקתי לקפה החם שלי יותר מכל.
"בוקר טוב." נטע ירד מחדרו עם שיערו החום פרוע על ראשו. כיאלו התעורר עכשיו משנת חורף.
וכמו שאני מכירה אותו, זה מה שהוא עשה.
"בוקר.." השבתי בשקט וחזרתי לבהות בסתמיות במסך המרצד.
אף פעם לא הייתי טיפוס של בוקר. טוב אני מניחה שעכשיו אני גם לא טיפוס של צהריים, או ערב.
הוא התיישב לידי עם קופסת עוגיות.
"איך את מרגישה?" הוא שאל.
"אנחנו עוברים דירה, איך אני אמורה להרגיש?" השבתי באדישות ולגמתי מכוס הקפה.
הבטתי בעומר שאכל עוגיה בילדותיות.
תהיתי איך זה שהוא גדול ממני בשנה וחצי ועדיין תמיד הייתי הבוגרת מאיתנו.
"נצא לריצה אחרונה בעיר?" הוא שאל והביט בי בתקווה.
הנהנתי קלות ולגמתי את סופו של הקפה המתוק שלי.
ידעתי שהוא צריך את הריצה הזאת.
וכמו שהוא עוזר לי להתמודד, אני יעזור לו.
"לכי תתארגני." הוא אמר וקיפץ במעלה המדרגות אל תוך חדרו.
הנחתי את הכוס בכיור ועליתי לחדרי.
שלפתי מארגז הבגדים את בגדי הספורט הראשונים שמצאתי ושמתי אותם עליי.
נעלתי נעלי ספורט ואספתי את שיערי הארוך לקוקו גבוהה ומתוח.
אני חייבת להסתפר.
ירדתי למטה וראיתי את נטע מחכה לי ליד הדלת.
"עוד הרבה זמן אני יחכה?" הוא שאל בציניות ופתח למעני את הדלת.
"תנסה אתה לעשות קוקו עם אלף מיליון ואחד שיערות באורך מטר וחצי." אמרתי וחלפתי על פניו ויצאתי מהבית בדילוגים קלילים.
נטע מיד הצטרף לידי והתחלנו לרוץ.
קודם לאט, בשביל להתחמם, ואז הגברנו קצב.
לאט לאט מהלומות רגליי תאמו את רגליו של נטע ושעטנו על המדרכה במין תחרות לא מוסכמת על מי מגיע ראשון.
אהבתי את קול רגליי על המדרכה, את לבי שפעם בחוזקה בחזי.
את האדרנלין שזרם בדמי וגרם לי להרגיש חיה.
חלפנו על יד מספרה כשזיעה החלה להופיע על מצחי וצווארי.
"חכה." אמרתי מתנשפת ועצרתי במקומי.
"מה קרה?" שאל נטע, מתנשף בכבדות.
"אני רוצה." אמרתי והצבעתי על המספרה.
נטע חיטט בכיסיו.
"יש לי רק חמישים שקל." הוא אמר בנימת התנצלות והוציא את השטר הירוק מכיסו.
"זה יספיק." אמרתי והלכתי לכיוון המספרה.
נכנסתי אל דלת הכניסה והרגשתי את המבטים ננעצים בי.
התכווצתי במקומי, שנאתי את זה.
עומר דחף אותי בעידוד להתקדם אל עבר הדלפק.
"כן מותק איך אני יכולה לעזור לך?" שאל האישה בקול מתוק.
בחנתי את פניה שאופרו באיפור עדין לפני שעניתי, "אני רוצה תספורת, קארה." אמרתי בקצרה.
"אין בעיה, התיישבי שם." היא אמרה ולפני שהחוותה בידה על כיסא ליד מראה, תקתקה משהו במחשב.
הלכתי בהיסוס אל עבר הכיסא והתיישבתי על העור השחור שנמתח בקפידה על הריפוד.
"היי מתוקה, מה אנחנו עושים לך היום?" הופיע גבר בשנות השלושים לחייו מאחוריי.
"אני רוצה תספורת, קצת מתחת לכתפיים." הסברתי ופיזרתי את שיערי הארוך.
"וואי איזה שיער" הוא אמר בהתלהבות והעביר בשערי את ידו.
"יש הנחה לתורמים לילדי סרטן, את מעוניינת לתרום?" הוא שאל.
הרהרתי לרגע והבטתי בעומר שנשען על הקיר ליד המראה.
הוא הנהן באישור.
הסתכלתי במראה.
"אם יש ילדה חולה שאני יכולה לעזור לה, אני רוצה." אמרתי.
"אוקי דוקי." הוא הכריז והבריש את שיערי במסרק שחור גדול.
בידיים מיומנות הוא קלע את שיערי לצמה ארוכה.
"את מוכנה?" הוא שאל ואחז במספריים.
לבי פעם בחוזקה.
הנהנתי מעט, מכחה להרגיש את שיערי מתנתק מראשי.
טאק.
הרגשתי את שיערי מתפזר על כתפיי.
הבטתי במראה המומה.
נגעתי בקצה שיערי.
"את יפיפיה." אמר נטע ורכן על יד כיסאי.
"אלוהים." מלמלתי בהתרגשות מהולה בבהלה, והעברתי את ידי בשיערי שכעת היה גזור עד לשכמותיי.
"את מהממת מותק, שמור לך מקום בגן עדן." אמר הספר והניח את ידו על כתפי, מראה לי את צמתי הארוכה.
"שמחתי לעזור."
***
נכנסתי אל תוך בית זר, ותחושה לא נעימה השתלטה עליי.
הכל כאן… לא מוכר.
אפילו השיער שלי.
הנחתי את תיקיי הגדולים בסלון והסתכלתי סביב.
הכל לבן. מרגיש כמו בית משוגעים.
"איפה החדר שלי?" שאלתי את אבי שנכנס גם הוא בדלת.
השני מימין והשרותים שלך זאת הדלת הראשונה מימין, נטע שלך אותו הדבר רק משמאל." הוא אמר.
הרמתי את רצועות התיקים וסחבתי אותם אל חדרי החדש.
נכנסתי וראיתי שהרהיטים העדיים שבחרתי לפני כמה ימים כבר מונחים ומסודרים בחדר.
זרקתי את התיקים על הרצפה ברעש גדול ויצאתי אל המטבח לעזור לסדר אותו.
המובילים לא הפסיקו להיכנס ולצאת בכל פעם מכניסים ארגז חדש, זיכרון חדש.
פתחתי ארגז שהיה מונח במטבח והתחלתי לסדר את הדברים בארונות.
"איך החדר שלך?" שאל נטע והתיישב בקפיצה קטנה על האי.
"חדר…" אמרתי בנונשלאנטיות והכנסתי עוד סכום למגירה הלבנה.
"איך שלך?" שאלתי ושלחתי לו מבט.
"מדהים, מיטה ענקית." הוא אמר וקרץ לי.
"איכס. מזל שהדלתות אוטמות רעש." אמרתי ועיוותתי את פניי בגועל.
כבר הייתי רגילה לשמוע את המפגשים של נטע עם בנות סתמיות.
הוא לא כל כך סטוציונר אבל… טוב על מי אני עובדת הוא סטוציונר.
אבל הוא ג'נטלמן והוא חמוד אל הבנות גם כשהוא מסלק אותם בבושת פנים ביום למחרת.
"תרגיעי." הוא אמר בתיאטרליות וצחקק.
"מה לעשות שבנות רוצות אותי כי אני כזה חתיך, צ'רמין, יפה, הורס, מושלם עם אופי מצוין." הוא החמיא לעצמו בחיוך מרוצה.
"תרגיע." חיקיתי אותו ושלחתי לו חיוך קטן.
"אוהב אותך אחותי." הוא אמר ונשק לשיערי לפני שיצא מהמטבח.
כן כן, אוהבת אותך גם אחי.