תמיד היה אותך- פרק 2

פרק 2- לשחרר
"אני לא יכולה!" זעקתי שוב ושוב עד שהרגשתי את הכרתי חוזרת.
שוב אותו הסיוט, חוזר על עצמו, שוב פעם ושוב פעם.
הסטתי את השמיכה העבה מגופי לנוכח גל החום שעבר עליי.
צעדתי ברגליים כושלות אל עבר האמבטיה.
שערי הזהוב היה מבולגן ודבוק לזיעה הקרה שעל מצחי וצווארי.
ליחח המעוטרות בנמשים עדינים, עוטרו כעת בשרידים של דמעות.
עייני השקד שלי, שפעם היו גדולות וכחולות, עכשיו נמלאו עצב ועייפות.
נראתי חרא.
פתחתי את זרם המים וחיכיתי שהאמבטיה החמה תתמלא ואני יוכל לשקוע בה.
פשטתי את בגדיי וטבלתי בתוך האמבטיה הלבנה.
החמימות אפפה אותי וגרמה לי להרגיש יותר ישנונית משהייתי.
נשפתי אוויר אל ראותיי וצללתי אל המים שעטפו אותי באהבה ובחום.
הוצאתי את ראשי מהמים והשענתי אותו על דפנות האמבטיה.
עצמתי את עיניי ונתתי לשקט לכסות אותי.
"לוטם?" דפיקות חלושות נשמעו מבעד דלת האמבטיה.
"רק רגע." עניתי וקמתי מהאמבטיה החמימה.
התעטפתי במגבת רכה ונקייה ופתחתי את הדלת.
"כן?" שאלי בקול שקט. והרמתי את מבטי אל עיניו.
מבטו נרגע כשהוא פגש בעיניי.
"אבא רוצה לדבר איתנו." הוא אמר ופנה אל הדלת, סוגר אותה בזהירות.
יצאתי מחדר המקלחת ופניתי אל הארון שלי.
התבוננתי בהשתקפותי שבמראה.
גבי שפעם עמד זקוף וגאה, עכשיו רפוס ומכונס.
עיניי שפעם ניבט מהם חום ואהבה עכשיו עייפות ונפוחות מבכי.
שיערי הרטוב עדיין השתלשל בפסים ישרים וארוכים, משחק על צבעי החום והזהב, עד לישבני.
זרקתי על גופי את הדבר הראשון שמצאתי בארוני וירדתי למטה.
התיישבתי על האי ליד נטע וליטפתי את ידו בעידוד.
הוא שלח אליי חיוך קטן.
"ילדים." אמר אבי ונכנס למטבח.
זקנו היה לא מגולח ותהיתי אם הוא התקלח במשך השבועיים שעברו עלינו מאז.
"החלטתי," קולו נשמע עייף ומיואש.
הוא לקח נשימה עמוקה. "שאנחנו עוברים דירה."
"מה למה?" מחה נטע.
"אנחנו צריכים שינוי." ניסה אבי להסביר.
"לא נכון, זה לא נכון!" מלמלתי בשקט.
"את לא רוצה שינוי, אתה רוצה לשכוח אותה." אמרתי וקמתי מהכיסא הגבוה.
"אתה רוצה לעבור מהבית הזה כי כל דבר פה מזכיר לך אותה. כי לכל מקום שאתה מסתכל אתה רואה את אשתך האהובה שמתה! לא חשבת שאולי אנחנו צריכים משהו שיזכיר לנו אותה?! ברור שלא! התעלמת ממנו במשך שבועיים! עיוור לרגשות שלנו! אנחנו נעבור דירה! ולאט לאט, כל הדברים שהיו שלה ייעלמו. כי אתה לא יכולת להתמודד עם זה ! כי אתה! רצית לשכוח אותה!" הטחתי בפניו את האמת בכעס ורצתי לחדרי כשהדמעות יורדות על פני ומרטיבות את צווארי.
לא יכולתי לעזוב אותה עדיין.
אני לא מוכנה לשחרר.
אני לא מוכנה.