אהבה בין נעלי הבלט-הקדמה

"קריסטין סמית" הקול של האישה קרא לי ואני קמתי במהרה,סוף סוף החלום מתגשם.
סוף סוף כל השנים שהייתי על נעלי בלט הם לא לחינם.
נכנסתי לבמה במהרה והבטתי בשלושה שופטות שישבו למטה,
השלושה רקדניות הכי מפורסמות בנו יורק.
"למה את רוצה להיות בבית ספר הזה?" מישהי שאלה אותי והרגשתי את המילים נפלטות מעצמם, "כל החיים שלי הייתי על נעלי בלט ואני חושבת שהגיע הזמן לקדם את זה." אמרתי במבוכה
"את יודעת שרק חמש אחוז מהבנות שבאות מתקבלות,את חושבת שתעברי?" מישהי אחרת שאלה ואני בלעתי את רוקי בקול,כל החיים שלי פחדתי מהמילה לא ומהמילה כישלון,לא יכלתי לשמוע אותן במיוחד בתחום הריקוד.
"אני..אני לא יודעת" מילמלתי בשקט והבטתי בריצפה בתקווה להתחיל לרקוד.
"טוב תתחילי" אחת המורות אמרה. הנפתי את ידי באוויר והרגשתי את הרוח החמימה עוטפת אותי ומענגת כל חלק בגופי.
"טוב תודה" אחת המורות אמרה במהירות והמשיכה להביט בי
"אנחנו ניצור איתך קשר" היא אמרה בשקט והצביעה לכיוון היציאה. יצאתי בדאגה, ידעתי שזה הסוף של הרצון שלי.