הדרך הנכונה- הקדמה

שלום, אני קים, נערה בת 13 שגרה באי קטן באמצע אוקינוס כלשהו ( אפילו אני לא יודעת איזה..).
לאי קוראים בנג׳ואיקי-פקאני, או בקיצור- בנג׳ו, או בן.
פעם הכל היה בסדר, הייתי ילדה רגילה, ממשפחה נוצרית רגילה. גרנו בלונדון, הורי, אחותי ואני.
הכל היה בסדר, עד הפיצוץ.
קמנו בבוקר לנוכח רעשים מחרישי אוזניים שהקפיצו אותנו מהמיטות אל החלון. ״ יש מלחמה!״ אמי צעקה ״מה זאת אומרת מלחמה?״ שאלתי אותה. ״כולם יורים כאן! יש פה המון חיילים! אני חוששת שאבא יצטרך ללכת״ אמי ענתה. לפתע מכשיר הקשר של אבי צפצף ״מוקד 14, אנחנו צריכים תגבור״ אמר מישהו מתוך המכשיר ואבי קפץ. ״לא, אבא! אל תלך שוב למלחמה!״ נזכרתי במלחמה הגדולה שפרצה לפני כמה שנים, כשהייתי ממש ילדה קטנה. ״אני חייב״ אבי חיבק אותנו ״אני אוהב אתכם!״ הוא ניגב את דימעותיו ורץ החוצה, אלה היו המילים האחרונות ששמענו ממנו.