דניאל- פרק 10 (רצוי מ13 ומעלה)

רגע לפני שאתם קוראים את הפרק תחשבו טוב. מעכשיו הסיפור מקבל תפנית גדולה ומתהפך. כל אחד צריך לחשוב עם עצמו אם הוא מסוגל להתמודד עם הפרק (הפרק לא מאוד קשה, אך מי שלא קרא לפני פרקים כאלה, או לא מבין. שלא יקרא אותו) ובכלל, שלא ימשיך לקרוא את הסיפור, כי מכאן הסיפור משתנה והופך בוגר יותר, ועם הזמן הפרקים קשים יותר. מי שבוחר להמשיך לקרוא, על אחריותו בלבד.

ועכשיו- לסיפור! אני לא מאמינה שאני בפרק 10! סליחה על העיקוב של הפרקים, אתמול הייתה לי הופעה….
———————————————

פרק 10- בבקשה לא!
מנקודת מבטה של דניאל דור
-כמה שעות קודם-

נשארתי בבית ספר, היחידה היום. אני לא מאמינה שזה קורה, למה תמיד אני? אני שונאת אותו! טוב לא שונאת… הוא נראה טוב…. אבל עדיין!!! הוא השאיר אותי עד 7! לבד! גערתי בקול רם. ופניתי לכיוון הכיתה של בנג'מין פרייד.

לאט ובשקט, הקטע שהוא צעיר וחתיך יכול להפחיד, כל דבר שלא יעשה יכול להחשב כהטרדה מבחינתי, הוא שאל אותי מה עשיתי בסוף שבוע, מטריד. מה שלום החברות שלי, מטריד. כל דבר יכול להרוס לי או לו את החיים… והעובדה שאני נשארת לבד רק איתו מעצימה את העובדה הזאת.
דפקתי חלושות על הדלת, פעמיים. הוא קרא עיתון. בן העלה את מבטו אלי וחייך חיוך מתוק, שיכול להחשב כמטריד. צמרמורת עברה בגופי. פחדתי שבן ישים לב לצמרמורת שתקפה אותי. התיישבתי בשולחן הקרוב לדלת. במידה ואני אצטרך לברוח.
הוא צחקק.
"דני"
–"דניאל" הפעם השניה ביממה שאני מתקנת אותו על השם חיבה שנתן לי.
הוא כתב את העמודים והתרגילים שאני צריכה לעשות ב4 שעות הקרובות. איזה גיהנום זה…. נאנחתי בכעס. הוא ציחקק וחזר לקרוא את העיתון, מטריד.
פתחתי בעמוד שצריך, רק לגמור את זה וללכת.

עבר שלושת רבעי שעה, בן קם ממקומו, גם לו נמאס להישאר תקוע 4 שעות במקום הזה, אם הוא לא היה מרתק אותי הוא גם לא היה פה!!
הוא התקדם לשולחן שלי, וליטף את השיער הזהוב שלי לאט לאט.
"את צריכה עזרה?"
"לא" הורדתי את ידו מראשי, הוא ציחקק.
לאחר מכן, הוא הניח את ידיו על השולחן שלי, נשען מעלי ושתי ידיו כאילו 'סוגרות' עלי.
"טעית" הוא צחקק והצביע על התשובה הכנראה שגויה שלי. בן חזר למקום, אבל רק אחרי שליטף שוב את שיערי. מחקתי את התשובה בשקט. הוא מתחיל להלחיץ.
הוא שתה עוד מהקפה שלו, והתחיל לצחקק לאט לאט יותר ויותר. "מה יש לך מתחת לשמלה הזאת?" הצביע עם ראשו לכיוון שמלתי. עוד צמרמורת עברה בי, מה יש בו? הוא מעולם לא דיבר ככה….
"תעני לי" הוא כמעט צעק עלי.
"כלום" לחשתי בשקט. התקפי חרדה התחילו לאט לאט, הדמעות שלי עולות ונוזלות על לחיי הורודים. "תורידי אותה" הוא כמעט לחש. הלוואי ולא הייתי שומעת את זה. העלתי את מבטי אל מבטו, בבקשה שיגיד לי שהוא צוחק. אבל בפעם הראשונה הריתוק הוא היה רציני לגמרי. התחלתי לבכות ולא עניין אותי שום דבר. מעולם לא ראיתי משהוא כל כך טרוף אימה ומסוקרן לגבי משהו. בן היה מסוקרן לגבי הגוף שלי. "תורידי אותה!" הוא צעק עלי ודפק את כוס הקפה שלו בשולחן.
הבכי שלי התגבר ככל שהורדתי את שמלתי. הוא חייך חיוך מסופק. נשארתי בבגדים התחתונים שלי. הסתרתי אותם בעזרת ידי. הוא התקדם לעברי תופס בכתפי ודוחף אותי לאחור, מהר. ניסיתי לעקב אותו בהליכה איטית אבל הוא כנראה התעצבן ודחף אותי על הדלת. קול חזק של פגיעה נשמע מגבי. הוא פעם בעוצמה. צרחתי מכאב. אבל אף אחד לא היה שם כדי לעזור.
נפלתי על הריצפה והוא בעט בי בחוזקה. עוד פעם. ועוד פעם. מרוב בכיי כמעט שלא נשמתי. בן התכופף לאוזני "אני רוצה אותך" הוא לחש לי. הוא נעמד ובעט בשולחן המורה. הוא התנשף יותר ויותר. השולחן נשבר וכוס הקפה שלו נשברה. בפעם הראשונה הבנתי כמה בן מסוכן ומפחיד, ועוד משהו שהבנתי בפעם הראשונה היה שבן לא שותה קפה כל שיעור, אלא אלכוהול. הכוס נשברה וממנה יצא נוזל כתום וסמיך, ריח האלכוהול התפשט בכיתה ובן התענג על הריח הזה. הקאתי את נשמתי.
"אני רוצה אותך דני" בפעם השלישית שהוא קורא לי כך אני לא מתקנת אותו, זה מפחיד מידי בכדי להגיד לו משהו.
"תורידי את החזיה שלך" הוא תפס אותי מכתפיות החזיה והעלה אותי מולו. הנדתי את ראשי. לא מוכנה. הוא לא באמת יעשה לי משהו, נכון? הוא המורה שלי… הוא תפס את הסנטר שלי, וברגע שלא שמתי לב, החדיר את אגרופו בעיניי. נפלתי על הריצפה מעוצמת המכה. הוא המשיך להרביץ לי ולצרוח "תורידי! תורידי את החזיה"
ומאז אני לא זוכרת כלום.
**************************
הדבר הבא שאני זוכרת זה שאנחנו מול הבית שלי.
"תודה דני, זה היה מדהים, אני מחכה לך מחר בכיתה" הוא הסית שערה מעיניי אל מאחורי אוזני. ונישק אותי בפה. כאילו אנחנו זוג אהובים או משהו כזה. ברגע שנכנס למכונית כחולה ונסע נפלתי על ברכי. בכיתי את נשמתי. אני לא זוכרת כמעט כלום. מה הוא עשה לי? מה עשיתי רע שזה מגיע דווקא לי? צרחתי וצעקתי ודפקתי את ראשי באדמה. לאחר מכן הקאתי שוב, פעמיים.
המשכתי לצרוח עד שראיתי אמה של אלה. אסור לה לדעת מזה. אסור לי לספר. אני לא אחת כזאת, אני לא מהמוכות האלה שמראים בטלוויזיה, זה לא באמת קרה לי. זה סתם סיוט אחד גדול. בן לא יכול לעשות לי את זה, הוא מעולם לא עשה, ולא יעשה את זה לאף אחד. נכון?
היא יצאה מהאוטו. עליתי בריצה לחדרי. נעלתי את הדלת ונכנסתי למקלחת. עצמתי את עיניי מול המראה. אני לא רוצה להתסכל על עצמי עכשיו. בכל יום אחר אני אוהבת להסתכל על עצמי. אבל היום? ממש לא רוצה. אני לא כמו הבנות האלה. לי זה לא באמת קרה. זה לא יכול לקרות. אסור לזה לקרות.
בבקשה תגידו לי שזה לא יכול לקרות לי! בבקשה לא!
***************
בדרכי חזרה מהמקלחת עשיתי טעות והעזתי להסתכל במראה. אני בטוחה שנראיתי גרוע יותר לפני המקלחת. ובטח ובטח לפני שבן פרייד….. ניסיתי להגיד את זה אבל לא הצלחתי. לא זה לא קרה. זה לא יכול לקרות. אין שום סיבה שזה יקרה.
זרקתי את המגבת הצידה ולבשתי הלבשה תחתונה, רק כדי לראות מה קרה לגוף שלי בזמן שהוא……
אדום, סגול, וכחול. זה מה שהיה על הגוף שלי. כתם גדול ואדום על גבי, החלקתי את ידי על הגב האדום והנגיעה הקטנה שלי גרמה לצעקה מתוכי. פחדתי שמישהוא יכנס לחדר בעבקות הצעקה. לכן נעלתי את הדלת.
על גבי דם שהתייבש, וכך גם על ציפורניי. על הכתף שלי כתם כחול- ירוק. אני יודעת ממה קיבלתי את זה, בן תפס אותי בכתף, ו… ודחף אותי לקיר ו…
לא עמדתי בזה ורצתי שוב לשירותים שבחדר.
הקאתי, שוב פעם. בפעם המי יודע כמה היום. זה לא קרה לי. זה לא יכול לקרות.
בדרכי חזרה מהשירותים שמעתי קולות בכי מהרחוב. הצצתי דרך החלון שבחדר. זאת אלה. רציתי לצעוק לה, לא רציתי שהיא תבכה. רק לא היא. אך כשניסיתי להוציא קול. שום דבר לא יצא. אז פשוט שתקתי. ונתתי לעצמי לקרוס בתוך עצמי.
אחרי המון זמן היא נכנסה לחדר. בוכה עוד יותר משבכתה ברחוב. אבל האמת. הרגשתי בתחרות, למי היה את היום הכי גרוע. אז לא שאלתי אותה מה קרה. רציתי שהיא תשאל אותי, לא משנה מה היא עברה היום. אני עברתי גרוע כפליים.
"מה זה?" שאלה אותי. רציתי לענות. באמת שרציתי לספר. אבל נזכרתי שאין לי למה. כי זה לא קרה לי. אז אין לי מה לספר. זה לא באמת אני. זה לא יכול להיות אני.
"לא משנה…"
ובכך הסתיימה שיחתנו. והסתיים היום הארור הזה.