פעם אחת יותר מדיי- 3

"מה אני? לא צוטטתי, פשוט הרגע הגעתי ו-" אני מתחילה להסביר, אבל לוק קוטע אותי: "כן כן…"
"באמת!" אני מתעצבנת, ואוליבר בדיוק יוצא החוצה.
"היי. לוק ואדם, כיבוי אורות. בואו" אומר אוליבר וממשיך ללכת.
אני נכנסת בעצבנות והולכת לישון.

אני מתעוררת בשעה 9:00 בבוקר, ומבחינה בליז מתאפרת במראה שמול הדלת.
"הו, בוקר טוב באמת פרינססה" אומרת ליז.
"מי את שתקראי לי פרינססה?" אני שואלת בעצבנות.
"זאת ששמה לב שאת היחידה שלא התעוררה בשעה, מתי שכולם הלכו לבית הספר" אומרת.
*"למה גברת ריבר לא העירה אותי?"
"היא רצתה לתת לך להסתגל" ליז אומרת בקול תינוקי של חיקוי.
"אז למה את לא בבית הספר?" אני שואלת.
"כי אני מבריזה" היא אומרת כאילו זה מובן מאליו.
"ליז! את שוב מבריזה?!" הדלת נפתחת בטריקה וגברת ריבר עומדת בכניסה.
"ליזי" מתקנת אותה ליז. איזה מעצבנת.
"קיילה, את מוזמנת להתלבש מכמה בגדים שהבאנו לך וגם מה שהבאת, וללכת לבית הספר, הוא בקומה השישית, הכיתה השלישית משמאל" אומרת גברת ריבר בנימוס והולכת.
"צאי" אני אומרת לליז.
היא מסתובבת אליי עם גבה מורמת ושואלת: "סליחה?"
"אני רוצה להתלבש" אני אומרת.
היא מתחילה לצחוק צחוק מזויף ואומרת: "חמודה, כאן אף אחת לא מתביישת מהשנייה!"
אך היא מוסיפה: "אבל עכשיו אני מוכנה לבית הספר" ויוצאת.
אני לובשת ג'ינס דהוי שהיה לי וחולצה בגזרת בנים בצבע כחול, כי זה מה שמצאתי, ומנסה לעשות כרגיל, גולגול בשיער, אבל משהו מושך אותי להתקדם לכיוון המראה.
למען האמת, כמעט אף פעם לא הסתכלתי במראה כי לא היה לי אכפת.
אספתי את שערי בצורה הדוקה וישרה יותר, והבטתי בכלי האיפור שהיו מפוזרים על איפה שליז ישבה.
על אחד מהם היה רשום "מאריך ומבליט ריסים". אני לא צריכה את זה, יש לי ריסים ארוכים ועיניים גדולות בצבע ירוק.
שערי הוא חום גלי שנוטה להיקשר מהר, וזה הדבר הכי מעצבן במראה שלי. לרוב אני גם לא מסתרקת.
אני מוותרת על כל ההתיפייפות הזו והולכת לכיתה שהסבירו לי.
"את קיילה? אני ריקי, המורה לשפה. כיתה, זו קיילה" המורה אומרת.
ראיתי שם את כל הילדים שהכרתי אתמול, ועוד כמה. כנראה חלקם קטנים ממני וחלקם גדולים.
"תתישבי שם" היא אומרת ומצביעה על המקום הפנוי ליד לוק, ובשולחן שליד יושב אדם.
אני שונאת את השניים האלה…