התאהבתי ברוצח פרק 14

"ילדה שלי", שמעתי את קולה העדין והנעים של אמי.
החדר היה חשוך במעט והצל שלה השתקף מולי.
"אמא, השתגעתי?", שאלתי אותה, היא צחקה קלות ותפסה את ידי.
"את לא השתגעת ילדה שלי", היא אמרה ברוגע ונשכבה לצידי במיטה.
"אז למה אני רואה אותך בזמן האחרון?איך זה שאת באה רק עכשיו אחרי כל השנים שהכי הייתי זקוקה לך", שאלתי בבכי חלוש ואצבעותייה הדקיקות ניגבו את דמעותיי באיטיות.
"את תביני דברים עם הזמן ילדה שלי", היא אמרה בטון מרגיע והניחה את ידה על לחיי.
"תישארי לישון איתי", שאלתי בלחש.
היא לא אמרה כלום, היא התקרבה אלי וחיבקה אותי.

קמתי בבוקר ולא ראיתי את אמי, אני בספק אם חלמתי את זה או זה פשוט סתם עוד התקף שיגעון שתקף אותי בלילה.
אני חושבת שאני צריכה פסיכולוג, אני מרגישה שאני מאבדת את השפיות לגמרי.

אחרי כל עיסוקי הבוקר שלי ירדתי למטה והכנתי לעצמי כוס קפה.
אלרואי ישב בסלון ועיניו היו עצומות.
הוא כנראה לא ישן כל הלילה.
כל כך הייתי רוצה שהוא ידבר אלי כמו פעם, אני כל כך זקוקה לו.
רק הוא היה מצליח להחזיר את רגליי על הקרקע.
רק הוא.

התיישבתי על ידו בספה והנחתי את הכוס על השולחן.
שמתי את ידי על כתפו והתחלתי לנער אותו בעדינות.
"אלרואי", קראתי בשמו ופתאום קלטתי את ידו המאוגרפת מתנופפת לכיווני.
קמתי מהספה והבטתי באלרואי שנראה המום מהמצב.
"אוצר, אני מצטער", הוא אמר בקול צרוד וקם מהספה.
"סליחה, אני נרדמתי, זה לא היה מכוון אליך", הוא אמר ושם את שתי ידיו על כתפי.
"זה בסדר אלרואי", אמרתי מפוחדת, מנסה לעכל את מה שקרה עכשיו.
"לא, פשוט אל תעירי אותי פעם הבאה, אני לא שולט בזה", הוא אמר והוריד את ידיו מכתפיי ותחב אותן אל כיסיי הג'ינס.
"הכל בסדר רוי..אלרואי", תיקנתי את עצמי ישר, נהגתי בעבר לקרוא לו רוי, לא יודעת למה זה נפלט מפי.
הוא הביט בי שוב במבט הזה שלו והחלטתי פשוט ללכת.
אני חייבת לשכוח אותו, אני עם יניר לעזאזל.
מה עובר עליי?

"היי יפה שלי", יניר אמר ושמתי אותו על ספיקר.
"בסדר, מה איתך מאמי?",
"בסדר, מתגעגע לשקשוקה שלך", הוא אמר והתחלתי לצחקק והוא אחריי.
"ואליי?".
"אליך הכי הרבה"
"העבודה שלך מונעת מאיתנו להיפגש, זה קצת מעצבן"
"אולי תבואי אליי היום, נשב נדבר על הכל, הפעם אני אוכיח לך את כישוריי הבישול שלי"
"מממ…מתאים לי"
"את עם הרכב או שלבוא לאסוף אותך?"
"אני עם הרכב, אני מסיימת בשלוש לעבוד"
"בסדר, עבודה נעימה יפייפיה"
"תודה, יום טוב מאמי"
אמרתי וניתקתי את השיחה.
חניתי את הרכב ולאחר מכן נכנסתי לעבודה
"בוקר אור ימית", צעקתי לעבר ימית שאספה ערמת בגדים מתא הלבשה.
היא יצאה מתא ההלבשה ופנייה נראו מייואשים.
"מה זה המבט המיואש הזה?", שאלתי בצחקוק.
"אין לי כוח יותר לחיות אדם האלה", היא אמרה בכעס וזרקה על הדלפק את כל הערמה בכעס ונשענה על הדלפק.
"תנוחי, אני אסדר פה", אמרתי בחיוך והזזתי אותה משם והקרבתי את הקרטון של הקולבים קרוב אליי.
"הלוואי עליי אנרגיות כאלה כמו שלך על הבוקר", היא אמרה בעייפות ועשתה פרצוף עצוב.
"אז תתחילי להחדיר בעצמך קצת אנרגיות, אף אחד לא יכול לעשות את זה במקומך", אמרתי ושמתי בצד את הקולב שהרגע הלבשתי עליו חולצה.
"אני עצלנית מידי", היא אמרה וצחקנו.
***

"תרגישי כמו בבית", יניר אמר וחייך את החיוך הכובש שלו.
"וואו איזה ריח", אמרתי והסנפתי את הריח של האוכל שהיה באוויר, מסתבר שהוא באמת התכוון לזה.
"הכל בשבילך", הוא אמר ונשק על שפתיי נשיקה קטנה ונעימה.
"אז מתי אוכלים כי אני ממש רעבה", אמרתי והרמתי את המכסה מאחד הסירים וראיתי סלמון מטוגן, כל כך הופתעתי שהוא קלע בול.
אני מכורה לסלמון ולדגים בכללי.
"בואי נשב לפני שנאכל", הוא אמר והיה רציני.

התיישבנו בסלון על הספה הנעימה שלו וידו אחזה בידי ועיניו הכחולות כהות הביטו בי במבט רציני.
"תראה…אני לא רוצה שתחשוב שאני איזו אובססיבית או משהו, אני לא. פשוט אני חושבת שזה יהיה קשה לנהל ככה קשר כשאתה רוב הזמן בעבודה ולפעמים אפילו לא חוזר הביתה. אני לא בנויה לקשר כזה", אמרתי בכנות.
הוא השפיל את ראשו ולא הוציא מילה.
"יניר", קראתי בשמו והוא הרים את ראשו והסתכל עליי.
"אני מצטער, אני אשתדל להיות כמה שיותר בבית אבל…בואי לפחות ננסה, יהיה חבל לי לסיים את הקשר הזה מבלי לנסות", הוא אמר וגרם לי לחייך.
הוא כזה מתוק ורגיש, אני חושבת ששווה לנסות.