" זו אנה, משהו קרה לה…." – פרק שני

נסענו חזרה הביתה באוטובוס, אנה נראתה תרודה מתמיד. " ג'וני?" שאלתי. היא הנהנה. נאנחתי בדרמטיות היא שלכה בי מבט מצליף וכועס. "מה אמרתי?" מילמלתי בשקט, ובעטתי בה, כמו בכל נסיעה. היא החזירה לי בעיטה, נתתי לה סתירה, חלשה, אבל הסתירה שהיא נתנה לי צילצלה לי איזה חמש דקות. ניסיתי לעקם את ידה המגואלת בסתירה הזו, אבל לא, היא יצצאה מיזה, ועיקמה את שתיי ידיי בתנועה סיבובית. אותו הניצוץ הפראי הבזיק בעייניה, היא עיקמה אותן אל מאחורי גבי, את היידים, למצב שבו אני לא אוכל להוציא אותן. " זה כואב" הזהרתי אותה. " זה אמור…" היא חייכה בזדוניות ורדה מהאוטובוס. הניצוץ עבר, ודמעות התחילו לנזול מעייניה, היא נצמדה אל האוטובוס הנוסע, שפתייה צורחות סליחה.אני לא התייחסתי. דמעות עלו בעייני. מכאב. ומאכזבה. ומהפתעה. וממנה. אף אחד לא האמין שהמתוקה, החכמה והמאוהבת תבוא ותרביץ. ועוד תגרופ למצב כזה!!! קיוותי שלא יקרה עוד כזה דבר.אבל טעיתי