בית בייקול | פרק 5- הנרי

" הוא היה ממש נחמד, עכשיו בשיחה" אמרה לילו כמופתעת. שיערתי שהיא מדברת על מר גולד.
" בדרך כלל הוא לא ככה. גם עליי הוא כבר צעק כמה פעמים. אני חושבת שזה בגללך." הוסיפה לילו.
" בגללי מה?" שאלתי ולא כל כך הבנתי על מה היא מדברת. היא התיישבה על המיטה שלי ואני נשענתי על השידה.
" בגללך הוא נחמד כל כך. הוא לא צעק עלייך, אפילו לא פעם אחת!"
" אני פה רק כמה שעות. אני עוד בטוחה שהוא יצעק עליי, כמו שהוא צועק על כולם" עניתי.
" אני בטוחה שהוא לא יצעק עלייך יותר, המורים דיברו עלייך, שמעתי חלק מהשיחה מרחוק וגם שמעתי את השם שלך. יש בך משהו, משהו שאני לא יודעת." ענתה בקול תקיף.
" אני גם לא יודעת. רגע, יש פה מורים? לומדים פה?"
" כמובן. אבל רק מי שרוצה. בכל מקרה מי שנכנס לפה, לא ייצא מכאן לעולם. אין טעם ללמוד אם אין לנו חיים אחר כך. מי שרוצה יכול לעבוד בעבודות קטנות מחוץ לבית, בעיירה, רק אחרי גיל 18. וגם אז, מקבלים משכורת קטנה שלא תעזור לנו בכלום. כי פה הכל חינם." הסבירה לילו והוסיפה, " את יודעת, אני עדיין תוהה למה הכניסו אותך לפה. שמעתי שהמורים אמרו במפורש שאין לך בעיה כלשהי. אז למה להכניס ילדה נורמלית לחלוטין, למקום כזה?"
" תאמיני לי שאני חושבת בדיוק כמוך." החזרתי לה תשובה בייאוש. הורגים פה ילדים, האוכל לא משהו וחוסר הניקיון והסירחון הורגים אותי- אני סטרילית. למה להכניס אותי לפה אם לא עשיתי כלום? מה עשיתי רע?.
האזעקה התחילה לצפור בהדרגה עד שהגיעה לרמה הגבוהה ביותר. נעמדתי באמצע החדר במהירות, מחכה שלילו תצטרף אליי כדי שלא יהרגו אותי על הבדידות. לילו לא הגיעה. וצחקקה שהאזעקה נגמרה.
" תסתכלי על הנורות." אמרה. הסתכלתי על הנורות שמעל הדלת, הנורה הכתומה האירה. הדלת נמצאת במצב ידני ולא פתוח, לא כמו שהיה באזעקה בבוקר. הייתי מבולבלת, לא באים לקחת אותנו?
" ארוחת הצהריים היא לא חובה," צחקקה לילו, " רק בבוקר חייבים להסתדר בתור כי הם עושים 'ספירת מלאי'." חיוך גדול הופיע על פניה. התיישבתי על כיסא העץ והנחתי את ראשי בין שתי כפות ידיי.
" אז למה ב' ספירת מלאי' הורגים?" נזכרתי איך השומר הרג את הילד הקטן. איך ציווה עליו לעמוד על הברכיים ולהרכין את ראשו. לצפות לגרוע מכל ולחכות. קול יריית הקליע העביר בי צמרמורת.
" הם הורגים סתם בשביל הכיף. תאמיני לי שהם היו שמחים להרוג פה את כולם אבל העירייה מתנגדת בכל תוקף. אז הם הורגים רק את מי שאין לו זוג, זה התירוץ." אמרה בקלילות, כאילו שאין לה בעיה אם זה.
" איך קראו לילד?" שאלתי.
" הנרי" ענתה לילו והרכינה את ראשה, " הוא בין הקטנים פה, רק בגיל 8".
" שם יפה" עניתי ודמעה זלגה על לחיי. הנרי לא היה קרוב אליי, לא הכרתי אותו. אפילו לא קצת. אבל עצם המחשבה, שילד כה קטן נרצח מתירוץ כל כך עלוב. עצובה.
" בואי נלך לארוחת צהריים. אכיר לך קצת את החברים שיש לי. אל תצפי להרבה." לילו פתחה את הדלת, קמתי מהכיסא ויצאתי למסדרון דלתות הברזל. רק עכשיו שמתי לב לשלט הקטן שליד הדלת:

' חדר מספר 11-
לילו רג
קת'רין מקול '

" אני עוד זוכרת שרק השם שלי הופיע על השלט" לילו הביטה על השלט, " עכשיו גם שלך מופיע. אני שמחה שיש לי שותפה" וחייכה לעברי, החזרתי לה חיוך ועניתי: " תמיד טוב שיש שותפה".
" כן, אני עוד זוכרת איך הגעת לכאן." התחלנו ללכת לעבר חדר האוכל, " אתמול בערב חזרתי מסרט בקולנוע הקטן, בקומה 1. ראיתי את השם שלך מופיע על השלט. התרגשתי נורא, לפחות מאתמול ידעתי שלא אצטרך להידחף בין אנשים בתור הזוגות, ב'ספירת המלאי'. הרגשתי אז הקלה, כי לא אהיה יותר בסכנה. ראיתי אותך ישנה במיטה התחתונה, המיטה שהייתה שייכת לי עד אתמול. לא רציתי להפריע לך, כיסיתי אותך בשמיכה- כי הם תמיד נוהגים להקפיא אותנו בלילות- ועליתי למיטה העליונה וגיליתי שהיא טובה יותר. לא מבחינת נוחות, מבחינת הבעיה שלי, קשה יותר לרדת משם, או לקפוץ. ואז התעוררת בבוקר והתפלאתי לראות כמה את נחמדה".
" התפלאת?"
" כן. לא כל מי שמגיע לפה נחמד." הגענו לחדר האוכל. לילו ניגשה לשולחן אחד ודיברה עם שני ילדים- בן ובת. היא סימנה לי עם ידה לבוא. התיישבתי ליד הבן, צלחות הפלסטיק כבר היו על השולחן, מלאות ברגל עוף, אפונה ירוקה, ופתיתים מלאי בצל. אני שונאת בצל!
" תכירי. זאת מרי" אמרה לילו והסתכלה על הבת הרזה. עורה היה כהה וכך גם שיערה אבל עיניה בלטו בחוזקה. עיניים ירוקות זוהרות ויפות.
" נעים לפגוש אותך, אה…" החלה לומר.
" קייט" עניתי.
" כן, קייט. נעים לפגוש אותך." חייכתי לעברה.
" וזה אדוארד, את יכולה לקרוא לו אדי." הסתכלה לילו על הבן שישב לצידי. פניו מלאות בנמשים, עורו בהיר, שיערו ג'ינג'י ( לגוון של החום) וחיוך רחב התפשט על פניו.
" שלום" הוא קרא בעליזות.
" לא ממש נעים לי לשאול, אבל מה ה-"
" הבעיות שלנו?" קטעה אותי מרי. הנהנתי במבוכה קלה.
" אדי הוזה דברים. דברים לא הגיוניים, כמו פיות ופיל שעומד על צב או משהו כזה. אני, אני פשוט אוהבת מנועלים ומפתחות. זה יכול להגיע לרמות של לנשק או להתחבק עם המפתח או המנעול." מרי הסמיקה קצת. לילו סימנה לי להתקרב אליה. ולחשה לאוזני: " זה בסדר שאספר להם מה שמענו? את יכולה לבטוח בהם."
" כן" עניתי ואולי בקול רם , כי מרי ואדוארד שאלו יחד, " מה?". לילו סימנה להם להתקרב.
" שמענו היום את מר גולד, המורה אלרין והמורה לכימיה- שאין לי מושג מה שמו- אומרים שאין לקייט שום בעיה כלשהי. היא רגילה, היא לא כמונו. חשבתי שנלך אחר כך לספריה ונחפש משהו לגבי זה, כי מר גולד לא רוצה שהיא תעזוב. הם רוצים אותה מסיבה כלשהי ואנחנו נמצא מהי הסיבה."לחשה לילו וכולם הנהנו.
" no problem, sister " הריע אדוארד והניף את ידו.
" מתכננים משהו?" שאל קול מתנשא ממש לצידי.