הפלדמרשל: פרק ראשון

אני חייבת לומר שמעולם לא ראיתי חיילים רבים כל-כך, בכל ימי חיי מלאי המלחמה, לא ראיתי חיילים רבים כל-כך, לפחות לא במקום אחד.
"תתחילי לזוז." אומר אחד החיילים, הוא לבוש שחורות וברור שיש משהו לא בסדר בפניו, אך אני עדיין לא יודעת מה בדיוק.
"אמרתי," אני יכולה להרגיש את פיו הרבה יותר מידי קרובה לאוזני, אך אני לא יכולה לעשות שום דבר בשביל למנוע את מה שעומד לקרות.."תתחילי לזוז." את המילים הללו הוא צעק אל תוך אוזני.
הצעקה לא עזרה לבלבל שלי אשר היה רב, בעיקר בגלל הסמים שבעזרתם הם תפסו אותי, השפעתם עדיין לא פגה, דבר אשר הקשה עליי להתמצא, וגלימתי רק הקשתה עליי יותר, ברדסה נמשך נמוך אל פניי, ודבר זה הקשה עליי לראות את הדרך ודברים אחרים רבים.
אני מתחילה לצעוד שוב, לא רוצה שהוא יצעק שוב באוזניי, אני חייבת להודות שאני לא צועדת מהר במיוחד, אך רגלי היחפות כואבות מידי, ראשי מרגיש כאילו הוא עומד להתפוצץ ואני מופתעת מהעובדה שאני בכלל יכולה ללכת עדיין.
"את יכולה ללכת מהר יותר?" המילים יוצאות כנהמה מפיו, ואני לא יכולה שלא להיזכר כמה אני שונאת חיילים, הם צעצועים חסרי כוח של מנהיגיהם והם יודעים את זה, הבעיה היא שהם לא מוכנים שאף אחד אחר ידע את זה, אז הם עושים שרירים, מראים שהם יותר טובים מאיתנו, יותר חזקים מאיתנו, הם פשוט עושים הצגה גדולה ושום דבר מלבד זה.
"לא." אני אומרת ואני יודעת שבמילה היחידה הזו, יש יותר קור ויותר קשיחות ממה שהוא רגיל לשמוע מהאסירים שלו, ולרגע אחד אני גאה בעצמי שעדיין יש לי את האומץ לומר משהו כזה, אך הרגע חולף כמעט מיד משום שאני יכולה ממש לשמוע את האדמה זזה כאשר הוא ניגש אליי.
"אני מבין שאף אחד לא הסביר לך את הכללים."הוא אומר, ואני יכולה להרגיש באצבעותיו ננעצות בכתפי, עוצרות אותי ופניו מופיעות הרבה יותר מידי קרוב אל פניי, ועכשיו אני מבינה מה היה מוזר בפניו, אלה היו עיניו, היה בהן משהו חסר רחמים, מת.
"אין לך את הרשות לענות לי," הוא אומר, או יותר נכון צועק עליי."או להפר את הפקודות שלי," הוא אומר ודוחף אותי הלאה."ואת תעשי את מה שאומר לך."
אני רוצה לענות לו, אך אני לא רואה איך זה ישפר את המצב, כל עוד אני לא אומר דבר עכשיו, אני אוכל להשתחרר בקרוב, רק עוד כמה דקות ואני אוכל ללכת, אני אפילו לא יודעת איך הייתי מטומטמת מספיק בשביל להיתפס בכלל.
אנחנו ממשיכים ללכת, השתיקה במקום הזה מפחידה אותי, יש פה כל-כך הרבה אנשים, אך איש מהם לא השמיע אפילו רחש יחיד, זה עוד אחד מהסימנים, אתם יודעים, הסימנים שמראים שאלו אנשים שבורים, שהם לא טובים להיות דבר מלבד מכונות הרג, שהם כל-כך שבורים שהם אפילו לא רואים עניין בדבר.
"היי, אריק," קול מאחורינו צועק והחייל לצידי נעצר, דבר אשר גרם גם לי לעצור משום שידו עדיין הייתה נעוצה עמוק בכתפי."ביקשו שתעביר אותה אל גרמקי," גרמקי, זה מקום שחשבתי שכף רגלי לא תדרוך בו שוב."הפילדמרשל רוצה לראות אותה." היה משהו סופני בצלילן של המילים הללו, דבר אשר נשמע רק לאוזני, משום שאני יודעת שרגש היה הדבר האחרון שנשמע במשפט ההוא.
החייל הסתובב בחזרה אליי, יכולתי להרגיש את מבטו ננעץ בי, ויכולתי ממש להרגיש כיצד הוא מדמיין את ידיו על גרוני, דבר אשר הוא לא יוכל לעשות עכשיו, כאשר הפילדמרשל רוצה לראות אותי, אך מצד שני, יכול להיות שלשני הסופים יהיה את אותה התוצאה.
"זה יום המזל שלך, פרחחית," הוא אמר והרגשתי כיצד הוא מושך אותי אחריו."נראה שתחיי עוד יום אחד."