ארץ לעולם לא

איש איש הדיכאון פותח את פציעו בעיפרון
לא רוצה שיחפשו את המקום המדמם רוצה שיקשיבו למה שהוא אומר
צביצ צביצ משמיע קול
אך האור כבר נמוג שלשום
אין מקרופון

תמיד מגונן על נפשו העבודה בחיוך מהיר
כדי שלא ידעו שבסוף המנהרה
יש רק צלק אדומה

לא ממהר לפתוח דף חדש
גם לא ממהר לשנות את הכתב
כי זות אהבה שאין לה שם
ולא דרך רק אשליה
רק ידיים מלטפות זו את זו
רק פרפרים עפים לשום מקום
אהבה כזות שאת הלב שורפת
רק התשוקה מהם פורצת
הלב שלו נולד מת ושלה בגללו נכחד
על תוך עולם האשליות
איפה שרק התשוקה פורצת ולא שורפת
איפה שהלב רוצה לברוח לסורגים
שרופים מלאים בדם
איפה שהמפתח נעלם
על ארץ לעולם לא
לשם …