שתיים עשרה שעות בערך

מיה גורן 25/06/2015 858 צפיות 2 תגובות

יש אנשים שלא יכולים להסתיר את הרגישות שלהם, לא משנה כמה בגדים הם ימדדו לפני שהם יוצאים מהבית בבוקר, ואיזה פרצופים ינסו מול המראה בערב, או הקעקוע שיעשו כשימלאו להם עשרים.
ויש אנשים שאי אפשר לראות עליהם כלום.
כזה היה הבחור שהתיישב לידי באוטובוס תיירים ממנאלי לדלהי יומיים לפני שעזבתי את הודו בחזרה לישראל.
הוא לא התיישב לידי מבחירה, להיפך, נראה קצת נבוך ואפילו לא כל כך מרוצה, כשהבין שהמושב שלו נמצא ליד שלי.
כשראיתי מי יהיה שכני לנסיעה שמחתי. הוא לא היה יפה במיוחד אך גם לא הייתי יכולה להגיד שאין בו משהו מושך, בהחלט לא הייתי יכולה.
אני עליתי על האוטובוס לפניו והתמקמתי במושבי, מרוצה שהכרטיס שקניתי באמת היה ליד החלון כמו שהבטיחו לי בסוכנות. יותר מכול אהבתי להסתכל בנופים של הודו, שהשתנו מול פני ביופיים הכפרי וברבגוניות שלהם.
אבל הפעם זה היה קצת אחרת. הפעם לא יכולתי להסתכל בנוף ולחלום חלומות מתוקים.
הפעם לא יכולתי להפסיק לחשוב על מיכאל.
זו הייתה נסיעת לילה. שעת יציאה (משוערת) ממנאלי: חמש ושלושים אחר הצהריים, שעת הגעה (משוערת עוד יותר) לדלהי: שש בבוקר.
הבחור היה יפני או קוריאני, לא הצלחתי להחליט, ומבע פניו אדיש, אטום. הוא התיישב לידי בשקט והניח את התיק שלו מתחת לכסא, נמנע מלפגוש בעיניי.
האוטובוס התעכב בתחנה כמעט שעה. הייתי רגועה, התרגלתי כבר שכל דבר פה לוקח בערך פי שבעה מבארץ וזה לא הפריע לי. קראתי בספר, זה היה אותו הספר שהסתובב איתי בצפון הודו כבר חודש, ואני רציתי להתקדם בו, לדעת מה יקרה בסוף.

עד העצירה הראשונה לא הגענו לאף מגע עיניים, אפילו לא פגישה מקרית ומתחמקת, כזו שכל אחד ממהר להזיז את המבט שלו לכיוון אחר.
עצרנו באיזה מזנון דרכים מנומנם, שרק אנחנו והתיירים מהאוטובוס השני שנסע אחרינו הערנו אותו מתרדמתו. הנוסעים התנפלו על החטיפים והשתייה הקלה שהיו פרוסים על המדף ממול, ביחד עם מוצרים נוספים שההודים סבורים שהמערביים זקוקים להם: שוקולד, נייר טואלט, מים מינרלים, סיגריות.
קניתי בקבוק מים ושקית גדולה של צ'יפס בטעם טבעי. ישבתי וכרסמתי אותו בלהיטות, לא מודאגת מהתדמית שלי בעיני השכן שלצדי. הוא לא היה איזה יפיוף צרפתי עם עגילים בגבה ופירסינג באוזניים, ולא היה בינינו שום קשר, גם לא במגע העין.
האוטובוס זז. התחיל להחשיך, והחום הבלתי נסבל של הצהריים כבר מזמן נעלם.
הסתכלתי מהחלון וחשבתי על מיכאל.
בכל סלע, בכל אבן, ראיתי אותו, ובעיקר בנהר הגדול. נהר פרווטי הגדול והנורא, שזרם מקאסול אלפי קילומטרים דרומה ושחשבתי שאולי, רק אולי, הוא מחביא ממני את מיכאל.
שעוד לפני הפעם הראשונה שראיתי אותו הרגשתי משהו זז באוויר של החדר, אחר כך שמעתי את קולו, חד ומתגלגל.
היה לו אף שבור מאיזו קטטה לפני שנים, כשהיה עוד ילד, ועיניים חומות שמבטן ספק צוחק ספק חודר.
אני לא יודעת מי היה הראשון שהזיז את הזרוע. באמת שאני לא יודעת.
אני לא מנסה להתחמק, בחיי שלא, פשוט נרדמתי, וכשהתעוררתי הזרוע שלי נגעה בשלו, ותחושה נעימה, מתוקה, התחילה מזדחלת לי מכל האיברים של הגוף.
והיא הייתה כל כך מפתיעה, כל כך לא צפויה, הזרועות שלי ושלו נוגעות ככה סתם באמצע שום מקום, בנסיעת אוטובוס לילית ממנאלי לדלהי.
ואני לא יודעת מי היה זה שהזיז קודם, באמת שאני לא יודעת. אולי זו הייתי אני, אולי זה היה הוא, שמתוך שינה הזיז קצת את הזרוע כך שנגעה במקרה בזו של שכנו למושב ומשם כבר לא הזיז אותה יותר.
במשך זמן ארוך לא זזנו. אני לא יודעת בדיוק כמה זמן, ובכלל, הזמן הוא עגול לפי האמונה פה בהודו. וכל הדם בגוף שלי והעצבים ואפילו האנזימים זרמו לאותן נקודות לאורך זרועי השמאלית, במקום שבו עורי נגע בעורו.

אחר כך רציתי יותר אבל לא העזתי, התחלתי לנוע בחוסר מנוחה בכסאי. לא העזתי.
עד שאני, או הוא, באמת שאני לא זוכרת, הרחבנו קצת את המגע בין זרועותינו, עד שעכשיו לא רק נגענו מכף היד עד למרפק, עברנו גם לחלק העליון של הזרוע, ככה שהכתפיים שלנו היו לגמרי צמודות.
הלילה היה עכשיו בשיאו, שחור שחור, והמרחבים של צפון הודו התחלפו במהירות לנגד עינינו. יפים, פשוטים, מתרחקים מאיתנו עם כל רגע של נסיעה בכביש המשובש.
עצמתי עיניים. הזזתי את הפנים לצד ימין, לחלון, פתחתי אותו קצת ושאפתי את האוויר הקר.
ככה עבר לו הלילה.
בחוץ שחור שחור וקר, בתוך האוטובוס זרועי צמודה לשלו, ובגופי צמרמורת.
כמעט ושכחתי את מיכאל.
ובמהלך כל הרגעים הללו, בחושך, הקפדתי להפנות את פניי לחלון, ועיניי לא פגשו בשלו, אפילו לא לרגע, אפילו לא למבט חפוז, מתחמק.
עצמתי אותן. המגע בינינו התהדק. בעדינות, לאט לאט.
והפעם היינו שנינו, מצמידים גם את צד הכתף. היינו כאן שנינו, שנינו ישבנו צמודים לאורך כל פלג הגוף העליון ולא זזנו.
היה שקט, נראה ששאר התיירים כבר מזמן נרדמו, ואני יכולתי לשמוע רק את נשימותינו, עולות יורדות, עולות יורדות.
הבוקר הגיע.
לאט, אבל בביטחון.
פקחתי עיניים. השחור הפך אפור ואחר כך צהוב מלוכלך, ועוד לפני שהתקרבנו לדלהי, כבר חדרו כמה קרניים חזקות של שמש דרך החלון.
הבוקר כאב. הכול ברור, הכול גלוי. וקסמו החבוי של הלילה נמוג לאט לאט עם מחוגיו של השעון, שהתחילו להתקדם, טיק-טק טיק-טק, ככל שהתקרבנו לדלהי.
ועדיין נגענו.
עדיין זרועי צמודה לזרועו, עדיין צד שמאל שלי דבוק לצד ימין שלו.
וזה לא הספיק לי. רציתי עוד. בחור שיושב לידי באוטובוס, בעל מראה אסיאתי, מבנה גוף חזק ופנים אטומות.
לא ידעתי איך קוראים לו, לא בן כמה הוא, לשם מה הוא נוסע לדלהי, ומה הוא עושה פה בהודו בכלל.
עכשיו היה כבר מואר לגמרי, ואני, שהתעוררתי מהטשטוש המתוק של הלילה, הרגשתי איך פי יבש וריחו מר.
הקפדתי להישאר עם הפנים לחלון. הנוף עדיין לא היה עירוני אבל נעשה יותר צחיח, כבר לא השטחים הצבועים בירוק והכפרים הקטנטנים שעברנו בדרך.
ועדיין לא ידעתי אם מיכאל נשאר אי שם מאחור במנאלי, או שהבאתי אותו איתי כאן לדלהי, נסיעה של כשתים עשרה שעות.
התחלתי להרגיש נבוכה.
היה חם, אור השמש החזק גרם לי להרגיש חשופה, מבוישת. איזו מופקרת אני, מה אני עושה פה בכלל, מצמידה את זרועי, ועכשיו גם את ירכיי, אל איזה גבר, בחור מהמזרח הרחוק, נראה בן עשרים ושש בערך, שאפילו את שמו אינני יודעת.
האוטובוס עצר והנוסעים התחילו לרדת, עייפים וחלשים, מתעוררים תוך כדי המשא ומתן עם נהגי הריקשה ההודים שמנסים להוציא מהם כמה שיותר רופיס.
כולם הסתדרו בזוגות או שלשות כדי לחלוק ריקשה, ואני והבחור הצעיר עם המבט האדיש עדיין לא הסתכלנו. נמנענו זה מזו, כאילו נדברנו כך לפני כן.
שני זרים שחלקו נסיעה של כשתים עשרה שעות בחושך ולא החליפו ביניהם אפילו מילה אחת בודדה.
הצטרפתי לזוג ישראלים, בחורה ובחור, לריקשה, התקדמנו בקצב הליכה מרחק של כמה מטרים בכביש הצר, העמוס והמבולגן של המיין בזאר.
הגעתי אל "Yes sir", המלון הקבוע שלי בדלהי. חדרי כוך קטן, מזכיר תא בבית סוהר, פקיד הקבלה חביב וחייכני.
התקלחתי ונשכבתי על המיטה, חצי רצוצה, חצי מרוגשת, מאורר התקרה הגדול הסתובב בעצלתיים, משמיע קולות של חריקה.
כשהתעוררתי הלכתי לבית חב"ד, שהיה למעשה שני חדרים קטנים ודחוסים בקומה השנייה של ה "Hary Rama", המלון של הישראלים. רציתי לברר אם יש חדשות על מיכאל.
כלום.
וכמעט רק אופציה אחת נשארה חיה כרגע, מיכאל בנהר פרווטי שיוצא מקאסול, נסחף בזרם המים האדיר, הנורא.

ירדתי במדרגות הצרות אל חדר הקבלה שהיה מלא בתרמילים נפוחים ומאובקים של טיילים שהגיעו כמוני מנסיעת לילה, וחיכו שיתפנה איזה חדר במלון.
יצאתי אל הסמטא. נערים הודים, תיירים, פרות – הנוף הקבוע של המיין בזאר התערבב לי בבטן כמו גוש בטון. איפה מיכאל, לעזאזל, איפה?
נכנסתי למסעדה קטנה שמשקיפה אל הרחוב והתיישבתי, מתאוששת משנת היום הטרופה.
הזמנתי כמו תמיד צ'אי ודייסת קוואקר עם בננה והשקפתי על המיין בזאר: רחוב צבעוני וצר, מלוכלך מזבל ומפיח, מלא בדוכנים, ברוכלים ובקבצנים.
זו הייתה עונת המונסון בדלהי, והייתה תחושה שהחום המחניק עוד מעט ויישבר.
כשקמתי והתחלתי להסתובב ראיתי אותו, הולך לבד, כנראה מחפש משהו, עם דף הוראות ביד.
נמנענו מלהסתכל זה בזו או שאולי הוא לא ראה אותי ורק היה נדמה לי.
בהולכו ככה ברחוב, עם דף ההוראות ביד, כבר לא נראה לי מושך כמו בתוך האוטובוס בלילה, בנסיעה הארוכה ממנאלי לדלהי, כשזרועי נוגעת בזרועו.


תגובות (2)

ממש יפהה! אבל זה ניראה לא גמור ולא הבנתי את המיכאל הזה…

28/06/2015 00:30

תודה

29/06/2015 16:06
13 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך