לא שייכים לדם – פרק חמש עשרה.

שון השתגר כדי להעביר את הזמן.
הוא נאלץ להפסיק כל כמה דקות בגלל כאבי הראש. לא היה מקום רב להשתגר אליו בחדר הלבן והנעול שהוא נמצא בו.
הוא כבר ניסה לשגר את עצמו מחוץ לחדר והוא גילה שזה קשה למדי, ראשו הרגיש כאילו הוא עומד להתפוצץ מרוב ריכוז והכריח אותו להפסיק את תהליך ההשתגרות. לא היו חלונות לחדר, או דלתות נוספות. נראה שהוא תקוע בינתיים בחדר הזה.
אחרי מספר השתגרויות נוספות ברחבי החדר ראשו התחיל שוב לכאוב, שון נשען על הקיר האחורי והיישיר את מבטו אל הדלת. הוא עצם עיניים וניסה להקשיב. הוא לא ציפה לדבר מיוחד, שקט שרר בכל פעם שעשה זאת ולכן הוא חשב שכך יהיה בפעם הזאת.
להפתעתו הוא שמע צעדים ודיבורים עצבניים, הוא לא הצליח להבין את המילים בדיבור אבל הוא קלט את הטון. הוא פקח עיניים מיד והזדקף בדיוק ברגע שהדלת נפתחה.
נערה שחורת שיער נכנסה לחדר. ידיה היו כבולות באזיקים אך לא נראה שזה מפריע לה. השיער השחור הארוך שלה נכנס לעיניה ונח על גבה, שון קפא במקומו כשעיניה החומות ננעצו בו.
"מי- ?" שון קטע את עצמו שכשראה את האישה נכנסת.
היא הייתה לבושה באותה חליפה בצבע לבן וסגול, שיערה הלבן הארוך היה אסוף באותו זנב סוס גבוה ונאה. השינוי היחיד היה החיוך. היא חייכה חיוך של הנאה על מעמדה, כאילו היא צופה בהתאבקות עד המוות.
"שון חדש כאן." האישה דחפה את הנערה לתוך החדר. "תתנהגי יפה איתו."
האישה שלפה מפתח משום מקום והחלה לשחרר את הנערה מהאזיקים שכבלו את ידיה. כשסיימה לעשות זאת היא זרקה מקל עץ ארוך לשון ונתנה אחד לנערה, איך הוא שם לב שיש לה מקלות כאלו ביד קודם?
הוא לא הספיק לזוז וכבר ראה את הנערה מזנקת על האישה, היא הצמידה אותה לרצפה בכוח בעזרת המקל שהחזיקה. שון עמד וצפה בזה מהצד.
"מה אתה עושה?" צרחה הנערה, קולה היה היסטרי. "תעזור לי!"
שון השתגר קרוב יותר אל הבנות והרים את המקל שבידיו, הוא הנחית אותו בכל כוחו על ראש האישה שהפסיקה להיאבק בנערה.
"אני אוריין," אמרה הנערה וקמה, היא הביטה עליו בפנים רציניות למדי. "ושנינו צריכים לעוף מכאן. עכשיו."
ובמילים אלו היא יצאה מהחדר בריצה, הוא נאלץ לעקוב אחריה ומצא אותה בועטת בדלת במסדרון. היא נראתה נואשת להיכנס פנימה, והוא הבין למה כשהביט דרך החלון הקטן והמלבני בדלת. שני נערים, כל אחד במיכל משלו, ישנו בתוך החדר.
חברים שלה? כנראה.
"אני יכול לעזור," שון ניסה להרגיע אותה.
"איך?" אוריין נראתה מבולבלת. "הדלת הזאת לא נפתחת!"
"זוזי הצידה."
היא עשתה כפי שאמר והתרחקה מהדלת. הוא הביט דרך החלון המלבני והקטן שבדלת, זאת הדרך שלו לבפנים. הוא החל להתרכז ולהרגיש את האור הלבן מדגדג את קצות אצבעותיו ועולה אל גופו עד שכיסה אותו לחלוטין. הוא עבר דרך הדלת כאילו לא היה דבר ונעמד במרכז החדר, האור התפוגג והותיר אותו שם.
שון הסתובב ופתח את הדלת בקלות, אוריין בהתה בו בעיניים פעורות. היא ניערה את ראשה ועקפה את שון כדי להגיע למיכלים, כשלפתע היא התחילה להתעוות. היא הפסיקה לזוז ונשימותיה הידהדו בחדר, היא החלה ליפול אחורנית וכנראה שהייתה גם פוגעת ברצפה אלמלא שון היה תופס אותה.
"מה קרה?" הוא שאל והרים אותה.
"אני- הפגם שלי." היא לא זזה בידיו, והדיבור נשמע מאולץ עד כאב. "דם הפעיל את הפגם שלי."
"ניחוש מדהים יקירתי." האורות בחדר נדלקו סביבם וגילו את עשרת האנשים שעמדו במעגל, איש אדמוני נדחף בין שני אנשים. "אני מניח שהבנת שאני לא הולך לתת לך לנסות לברוח פעם שלישית, כי את לא תהיי כאן כדי לנסות."
צליל טעינת האקדחים מילא את החדר. אקדח הוא כלי שיכול להרוג אנשים, ונדמה שהוא נמצא בידיו של כל איש מסביבם.
"ביי ביי ניסויים." האיש הרים את ידו והאקדחים ירו.
שון עצם עיניים ולא שמע דבר מלבד הצעקה של אוריין.