Torn-פרק 3.

״את יודעת מה אמיליה?״ היא אמרה והתיישבה בקצה השני של המיטה. הרמתי את ראשי אליה וסימנתי לה להמשיך,״סיימתי להתנהג איתך בכפפות של משי, את כבר ילדה בוגרת שצריכה לקחת אחריות על החיים שלה ואם את מחליטה למרוד, להיכשל במבחנים בכוונה, למרות שאני יודעת בכל ליבי שאת תלמידה מצטיינת, תמשיכי ככה ונראה לאן תגיעי.״ היא אמרה ומיד קמה ממקומה. כאילו שזה אכפת לי, מה הטעם אם אני אשקיע בלימודים, תהיה לי עבודה מצליחה יהיו לי מיליונים בבנק אבל אני לא מאושרת. אין לי טיפה קטנה בגוף שלי של שמחה. החלטתי ללכת לישון למרות השעה המוקדמת מאוד. סגרתי את התריסים, כיביתי את האור וקפצתי על המיטה.
התעוררתי מסיוט, שלא באמת ידעתי מה הוא היה, התחלתי להתנשף כמו אישה בהריון, כשידיי אוחזות בחוזקה בשמיכה,כאילו השמיכה תציל אותי מהסיוט. תחושת הפחד עדיין הסתובבה בגופי והבטן שלי התכווצה והכאב היה בלתי נסבל, נשכתי את שפתי התחתונה ועצמתי את עיניי. אחרי כמה דקות של סבל הכאב הרפה ועיניי הראו סימנים של עייפות. השעה הייתה שלוש וחצי לפנות בוקר, פתחתי את החלון והוצאתי מהתיק חבילה של סיגריות ושלפתי אחת בפי וביד השנייה אחזתי במצית והדלקתי. זה הרגיש כל כך טוב. התחלתי לעשן בתקופת האבל שלי על אדוארד. מה לא עשיתי כדי להפחית את הכאב, לא הייתי אומרת להעלים כי הכאב לעולם לא יעבור. עישנתי, שתיתי, חתכתי את עצמי, בלעתי כדורים והפסקתי לאכול. שום דבר לא באמת עזר להפחית את הכאב, פשוט הייתי חייבת להשלים עם העובדה שהוא איננו. הוא היה הכל בשבילי, הוא תמיד עזר לי בהכל והיה פה בשבילי ועכשיו הוא איננו. הוא הלך ולקח את הלב שלי איתו. שסיימתי את הסיגריה מחצתי אותה והשלכתי אותה מעבר לחלון. הנחתי את ראשי על הכרית ולאט לאט התחלתי לנקר עד שלבסוף נרדמתי.
הרעש הנוראי מהשעון המעורר שהודיע שהשעה שבע וחצי העיר אותי משנתי. גררתי את עצמי מחוץ למיטה בלית בררה ועשיתי את סידורי הבוקר שלי, נכנסתי לחדר ואפילו לא טרחתי לפתוח את התריסים. הוצאתי חולצה שחורה של בית ספר וטייץ שחור ומעל החולצה שמתי ג׳קט שחור. אפשר להגיד שזה הצבע האהוב עליי. לא טרחתי להתאפר או להתגנדר, זה לא באמת עניין מישהו. נעלתי את הסניקרס השחורות שלי וגררתי את עצמי למטבח. אמא עמדה מול הכיריים, בישלה ארוחת צהריים. אחותי הקטנה סאם ישבה מול הטלוויזיה ואכלה קורנפלקס, כשאימא ראתה שנכנסתי למטבח היא חייכה. ״בוקר טוב.״ היא אמרה וחזרה לבשל. הבטן שלי קרקרה והחלטתי לאכול משהו קטן, הוצאתי קורנפלקס וחלב ומזגתי לעצמי. אכלתי כמה ביסים והנחתי את הצלוחית בכיור ונתתי נשיקה לאחותי הקטנה ונופפתי לאמא שלי. אפשר להגיד שאחותי הקטנה היא האור הקטן שנשאר בחיי. הדרך לבית ספר לקחה לי לפחות 10 דקות, לא הרבה. אני דווקא אהבתי את ההליכה הזאת בבוקר, שלא חם ולא קר, פשוט נעים וכיף ללכת. נכנסתי בשער בית ספר, והתעלמתי מהסביבה ופשוט ממשיכה ללכת עד שאני אגיע לבניין של כיתות יב׳. ״את יכולה להסביר לי למה הברזת מריתוק אתמול?״ ניק לפתע הופיע מולי מה שגרם לי להתקף פניקה קטן. ״אלוהים!״ אמרתי והנחתי את ידי על ליבי והרגשתי את פעימות הלב המואצות שלי. ״מצטער,״ הוא כיחכך בגרונו ושילב את ידיו. אחרי כמה שניות הוא הרים את גבותיו כשהבין שאני לא עונה. ״לא היה לי חשק להישאר.״ מלמלתי ונשכתי את פנים הפה שלי, כאילו אני נרתעת מלדבר איתו, משהו בו גורם לי להרגיש לא בנוח. ״את חושבת שזאת סיבה מספיק טובה כדי להבריז?״ הוא שאל בטון מלגלג ונשען על רגל ימין שלו. ״על הבוקר ככה להתנפל עליי? תצעק עליי בהפסקה אוקיי?״ אמרתי בהתנשאות והתחלתי ללכת לכיוון הבניין, הוא תפס בזרועי בחוזקה וגרם למערבולות של כאב להסתובב בכל גופי, הכוויות שלי מהתאונה עדיין לא התאוששו כמו שצריך וגם לא רציתי שיתאוששו. ״תשחרר!״ קראתי על סף דמעות ובאותה שנייה הוא שיחרר את ידי. הוא נראה נחרד מכל מה שקרה פה עכשיו. רצתי במהירות לשירותים של הבניין שלנו וסגרתי את הדלת. הכוויות שרפו אותי ולא הצלחתי לעצור את הדמעות שהתפרצו מתוך עיניי. הורדתי את הג׳קט במהירות והעפתי אותו על הרצפה. ״פאק.״ מלמלתי כשיד ימין שלי אדומה מתמיד. פתחתי את הברז והתכופפתי כדי שהחלק העליון יוכל להיכנס גם הוא מתחת למים. העיניים שלי בערו מהדמעות ובקושי יכולתי לראות משהו. הדלת של השירותים נפתחה בסערה, ולמולי עמד ניק. הוא הבן האדם האחרון שרציתי לראות עכשיו. ״פאק!״ הוא אמר וטרק את הדלת כשהוא נכנס פנימה. בהתחלה הוא בהה לכמה שניות בידיי השרופות ואחר כך הוא מיהר לעזור לי. הוא הרים את שיערי כדי שהמים לא ירטיבו את השיער. אחרי כמה שניות מתחת למים, היד שלי שרפה פחות והחלטתי לסגור את הברז. ״א-אמיליה..״ הוא מלמל והגיש לי נייר טואלט שהוא גילגל על כף ידו. ״בבקשה, לא עכשיו.״ אמרתי בקושי, הדמעות חנקו את גרוני ולא יכולתי לדבר. ניקיתי את המים בעזרת הנייר והשתדלתי לא להכאיב לעצמי עוד יותר. לקחתי את הג׳קט מהרצפה ומיהרתי לסגור אותו עליי. ״את בסדר? א-אני כל כך מצטער.״ הוא גימגם ובקושי שינה את הבעות פניו, הוא היה חיוור כסיד. ״אני בסדר.״ לחשתי וניגבתי את הדמעות.