"כאב של לוחמים" – פרק עשרים ושש

פרק 26- שלחי אותו

"שלחי אותו, תני לו ללכת לחופשי
אף כי יודעת את שלא יחזור אלייך.
שלחי אותו, תני לו ללכת למקומו,
לשיבולים הכפופות ברוח.

תני לו לחלוץ את נעליו, לרוץ להשתובב עם הרוח.
תני לו לשרוק ולזמר, לדלג על אבני דרך.
תני לו לחיות כפי שחי.
אל תתעצבי עוד כי הוא הלך,
כציפור לדרור, שובי לימי החול
כי את יודעת, אהובך לא יחזור אלייך."

– "שלחי אותו", בביצוע רוני דלומי, שירו של בנימין פרנק ז"ל.
***
נשיקות פוזרו במורד גבי, נשיקות קטנות וחמימות, ויד ליטפה את ישבני. עוד לפני שפקחתי את עיניי לחיי האדימו במבוכה.
"רואי…" מלמלתי בשקט, ולפתע ידו של רואי לפתה את ישבני ומחצה אותה. נשימתי נעצרה.
"יפייפיה שלי, אהובה שלי…" הוא לחש, קולו היה צרוד במעט.
הסתובבתי אליו והבטתי בעיניו,
"זאת לא דרך להעיר בחורה." צחקקתי בשקט, ורואי רק נשק לשפתיי ברכות ובחמימות,
"את לא סתם בחורה, את האישה שלי." אמר לאחר שניתק את שפתיו המתוקות משפתיי.
"אתה כזה קיטשי, רואי. אני לא זוכרת שהיית כזה בהתחלה." הרמתי את גבותיי בשעשוע ורואי רק השתיק אותי בנשיקה,
"לכי להתקלח, אני אלך להכין לך קפה."
***
שוב אותה הבחורה הצנומה בעלת השיער החום והסתמי, הארוך מדי. אותה האחת עם הנמשים על האף, וגם קצת על הלחיים, ועיניים חומות ורגילות.
היא משתקפת אלי מהמראה, ואני מביטה בה בשנאה. מה רואי מוצא בה, שאף אחד אחר לא מוצא?
הסטתי את מבטי מהמראה והנחתי את מברשת השיער בצד הכיור, קלעתי את שיערי לצמה בידיים מיומנות ויצאתי מחדר המקלחת.
צעדתי לכיוון הסלון באיטיות ובנינוחות. הסלון היה ריק, והטלוויזיה דלקה.
"רואי?" קראתי לו.
"אני במטבח!" הוא קרא בחזרה. חייכתי חיוך קטן והתיישבתי על הספה הרכה.
"ההפצצות בדרום מחמירות. צה"ל מחזיר אש. ככל הנראה מבצע חדש עומד להתחולל." הקריין בחדשות אמר בפנים רציניות, ואני מניחה שפניי הלבינו כסיד.
מבצע בדרום? על מה הוא מדבר?
"בלי סוכר, נכון?" רואי נכנס לסלון עם שתי כוסות קפה. כיביתי את הטלווזיה וחייכתי חיוך קטן,
"כן." קמתי לכיוונו ולקחתי ממנו כוס אחת, כדי לעזור לו ולהקל עליו.
"יופי." רואי חייך אלי חיוך גדול, ואני החזרתי לו חיוך קטן נוסף. איך אני יכולה לחייך חיוך גדול ומאושר, כשאני יודעת שרואי עומד להלחם במבצע הקרוב?
"מה קרה?" פניו של רואי הרצינו, ושנינו התיישבנו על הספה. משכתי את רגליי אל בטני והבטתי ברואי בעיניים עצובות,
"למה לא סיפרת לי שיש מתח בדרום, רואי? למה לא אמרת לי שהמבצע קרוב?" שאלתי בשקט.
פניו של רואי התמלאו בהבנה. הוא הניח את כוס הקפה על השולחן, התקרב אלי, לקח את הכוס מידי והניח גם אותה על השולחן,
"רציתי לספר לך היום… אריאל, אני לא יודע מתי אני אחזור. אני צריך לחזור היום לבסיס, אנחנו נתחיל להפציץ מטרות מחר… הטירונים ימשיכו להתאמן, אבל אותי רוצים בחזית." ידו של רואי נתחבה בשיערי ואני הנחתי את הלחי שלי עליה, עיניי מתמלאות דמעות כשהאמת מכה בי,
"אתה הולך לחזית? לא, רואי! אתה לא יכול ללכת לחזית!" אמרתי בפאניקה והתקרבתי אליו, הנחתי את ידיי על לחיו והדמעות זלגו במורד לחיי,
"אתה לא יכול לעזוב אותי. אני צריכה אותך." לחשתי, למרות שידעתי שאני אומרת את כל הדברים האלו לשווא. מה רואי יכול לעשות? הוא חייב להלחם. הוא רוצה להלחם.
"אריאל… את יודעת שזה לא תלוי בי." אגודלו של רואי מחקה את הדמעות מלחיי,
"אני לא הולך להעלם, אני הולך לחזור אלייך בסוף המבצע הזה, את יודעת את זה." הוא נשק לשפתיי ברכות, ואני ניתקתי את שפתיי משפתיו וחיבקתי אותו בחוזקה. ייבבות נפלטו מפי, והפחד אחז בי. איך אני אוכל לשבת בבית ולדעת שהגבר שלי, האחד שלי, האבא של הילד שלי… נלחם בחזית?
שהוא יכול למות לי בכל רגע, שהוא יכול להעלם לי ולא לחזור…
"אל תלך, בבקשה…" התחננתי, עדיין מחבקת אותו קרוב אליי, מוחצת אותו לראותיי. אני לא אשחרר, אני לא אתן לו ללכת.
"זה לא תלוי בי, אריאל. יפייפיה שלי, מדהימה שלי." רואי התנתק מהבחיבוק בעדינות והביט בי בעיניים שחורות ומלאות רכות,
"אני אחזור אלייך," הוא הניח את ידו על בטני השטוחה,
"אני אחזור אל הילד שלנו." הוא נשק לשפתיי, ואני נאחזתי בנשיקה הזאת, רק שלא ילך. רק שלא יעזוב אותי לבד.
***
פשוט שכבנו שם, דוממים, מחובקים. אני קיללתי כל דקה שעברה. לא רציתי שהוא ילך, הוא לא יכול ללכת.
"אני אוהב אותך." רואי אמר לפתע, לאחר דקות ארוכות של שתיקה מפוחדת.
"אני אוהבת אותך." אמרתי בחזרה. הרמתי את מבטי אליו והבטתי בפניו היפות,
"אתה תחזור, נכון?" חייכתי חיוך קטן, למרות שרק רציתי לפרוץ בבכי. רציתי לנסות להשאר אופטימית… רק לנסות.
"אני אחזור." רואי אמר בכובד ראש, ורק לרגע, לרגע אחד בודד, האמנתי לו.
***
עמדנו בתחנת הרכבת, הבטתי בו בעיניים גדולות ומלאות דמעות ופחד, והוא הביט בי בעיניים רגועות, אך ידעתי שזאת רק הצגה.
הוא מפחד, בדיוק כמוני.
"הנה הרכבת שלי." רואי חייך חיוך קטן, ואני קירבתי אותו אלי ונשקתי לשפתיו. הנשיקה הזאת הייתה מלאה בפחד. מלאה בעצבות.
לאחר כמה שניות של אהבה, רואי ניתק את שפתיו משפתיי ונשק למצחי ברכות,
"אני אכתוב לך, מבטיח." הוא ליטף את שיערי ברכות ואז הפנה את גבו אלי והלך. הוא עלה על הרכבת, ואני נשארתי שם, עם הלב שלי על הרצפה, מרוסק.
חזרתי בחזרה לבית של רואי- שאני כבר יכולה להגיד שהוא גם הבית שלי. לפתע הטלפון שלי צלצל. נשכבתי על הספה ועניתי לשיחה- אלמוג.
"היי אלמוגי," אמרתי בשקט. אני מניחה שהיא כבר יודעת שרואי הולך לחזית- למקום הכי מסוכן.
"אני יכולה לבוא להיות איתך, אריאל?" היא שאלה בקול רועד, ואני כבר ידעתי שהיא בוכה. ליבי נצבט בכאב,
"בטח, אלמוג. תביאי לך גם בגדים, תשני פה כמה ימים. לא תזיק לי חברה." אמרתי. אלמוג משכה באפה,
"שעה אני אצלך."
***
פתחתי לאלמוג את הדלת, היא ישר קפצה עליי בחיבוק ובכתה. לאחר כמה דקות של בכי מצד שתינו (הצטרפתי אליה אחרי שתי שניות בערך), אלמוג הלכה לסלון ואני ניגשתי למטבח- להכין לי קפה שחור, ולאלמוג שוקו חם.
הנחתי את הכוסות על השולחן, ואלמוג הדליקה את הטלווזיה וזפזפה בין הערוצים.
אחרי כמה דקות של שקט, אלמוג הסיטה את מבטה אלי,
"את חושבת שרואי יהיה בסדר?" היא שאלה בשקט. חייכתי חיוך קטן,
"כן, הוא חזק. הוא יחזור, והוא גם אמר שהוא יכתוב בכל זמן שיוכל." אמרתי בשקט ואלמוג חייכה חיוך קטן,
"כן, רואי גיבור." אלמוג אמרה בגאווה. אוי, הילדה הקטנה הזאת פשוט מעריצה את אח של הגדול, שזה מדהים.
"סידרתי לך את חדר האורחים, שמתי לך מצעים. את רק צריכה לשים את הבגדים בארון." חייכתי חיוך קטן וקמתי מהספה.
לקחתי את שתי הכוסות הריקות והלכתי למטבח, רחצתי אותן והנחתי אותן על מתקן הייבוש.
סידרתי קצת את המטבח והבטתי בשעון- השעה הייתה חמש וחצי אחר הצהריים, ולי היו בדיקות בשש וחצי- כך שהייתי צריכה כבר לצאת לכיוון בית החולים. רואי השאיר לי את הרכב שלו, כדי שאני אוכל לנסוע ממקום למקום בלי בעיה.
חזרתי לסלון והבטתי באלמוג, שחייכה חיוך קטן,
"אלמוגי, אני צריכה ללכת לבית חולים, לעשות כמה בדיקות." חייכתי אליה ולקחתי את המפתחות של הרכב מהשיש. החיוך של אלמוג נמחק,
"מה קרה? הכל בסדר?" היא שאלה במהירות, עיניה מביטות בי בדאגה.
אוי, נכון. היא לא יודעת על ההריון. אבל… כדאי לספר לה? אני לא יודעת… אני עדיין בשלבים נורא מוקדמים. אבל מצד שני, מגיע לה לדעת.
התיישבתי לצידה על הספה וחייכתי ברכות,
"אני בהריון." אמרתי בשקט, ואלמוג הביטה בי בעיניים המומות, ואז צרחה נפלטה מפיה והיא קפצה עליי בחיבוק,
"זה נהדר!" היא צחקה, ואני צחקקתי בשקט. כן, אלמוג. את היחידה שחושבת שההריון הזה הוא נהדר.
"אני יכולה לבוא איתך לבדיקות?" היא שאלה בהתרגשות. משכתי בכתפיי והנהנתי, ושתינו יצאנו מהבית לכיוון הרכב.
***
"שכחתי להגיד לך, חברה שלי מהצבא אמורה להגיע מחר בבוקר." חייכתי חיוך קטן. אני ואלמוג הלכנו במסדרונות בית החולים, לכיוון אותו החדר בו קטיה הייתה אמורה לעשות לי את הבדיקות.
"אחלה." אלמוג משכה בכתפיה, חייכתי חיוך קטן.
"את רוצה להכנס איתי לבדיקות או להשאר בחוץ?" שאלתי כשנעמדנו מול הדלת המוכרת.
"להכנס." אלמוג חייכה.
"אוקיי, מקובל עליי."
שתינו נכנסנו לחדר וקטיה חייכה אלי חיוך רך,
"שלום, אריאל." היא הפנתה את מבטה אל אלמוג,
"ומי הבחורה הצעירה הזאת?" היא חייכה אל אלמוג, שצחקה מעט,
"זאת אלמוג, היא האחות של… האבא." השפלתי את מבטי אל בטני וחייכתי חיוך קטן.
"הו, מעולה. טוב, אני רוצה לעשות לך גם היום בדיקת אולטרסאונד. תשכבי בבקשה על המיטה ותרימי את החולצה," קטיה חייכה ואני ביצעתי את ההוראות.
"אוקיי, בואי נשמע קודם את הדופק." היא חיברה אותי לכל מיני מכשירים שלא ידעתי בכלל שקיימים, והחיוך על פניה גדל.
"הנה, תשמעי." היא הצמידה אלי את האוזניה ואני שמעתי את הדפיקות הסדירות של… הילד שלי.
לאחר מכן היא שמה ג'ל קריר על בטני ועברה עליו עם מכשיר,
"אז את בסוף שבוע רביעי, זאת אומרת שאת תכף נכנסת לחודש שני," היא אמרה, מביטה במסך הטלוויזיה הקטן.
"הנה הילד שלך, כאן." היא הצביעה על נקודה קטנה במסך, ואני חייכתי חיוך מאושר.
איך ברגע אחד אני מאושרת מההריון הזה? איך ברגע אחד אני אוהבת את הילד הזה, שבקושי קיים?
"אני רק רוצה להגיד לך שאת עדיין בסכנה של הפלה, את רק בשבועות הראשונים שלך, זה עדיין הפכפך, אבל אני רוצה בכל זאת לתת לך וויטמינים, וגם להדפיס לך דף שבו תוכלי לדעת הכל על החודש הראשון ועל החודש השני. כבר איחר לך המחזור, נכון?" קטיה הביאה לי נייר טואלט ואני ניקיתי את בטני מהג'ל הדביק.
הנהנתי באיטיות,
"כן, הוא איחר."
הבטתי באלמוג, שחייכה חיוך רחב והביטה בי בהתרגשות. אוי, הילדה הזאת פשוט מדהימה. בדיוק כמו אח שלה.
***
אני ואלמוג חזרנו לבית, ואני ישר הלכתי להתקלח. הייתי דביקה מהג'ל, וגם עייפה מכל היום הנוראי הזה. טוב… לא כל כך נוראי, אולי רק חלק ממנו היה נוראי.
ושוב, עמדתי מול המראה, ערומה. אותה הבחורה, אולי ילדה, ואולי גם אישה, הביטה בי בעיניים מפוחדות.
מה אם הוא לא יחזור אלי? מה אני אעשה בלעדיו?
מה אני אעשה בלעדיי רואי?
הדמעות זלגו במורד לחיי. למה אני חושבת רק מחשבות רעות? הוא ישרוד את זה, הוא יחזור אלי. אני חייבת להפסיק לחשוב בפסימיות, ולהתחיל לחשוב שהכל יהיה טוב.
לבשתי את הפיג'מה שלי ויצאתי מחדר המקלחת, והלכתי לכיוון הסלון. אלמוג ישבה בסלון וצפתה בחדשות, ואז הרימה את מבטה אליי, מבטה היה עצוב ומפוחד.
"המבצע התחיל."
***
בבוקר למחורת אלמוג הלכה ללימודים ואני יצאתי לסופר, לעשות קניות, מפני שהבית היה ממש ריק ולא היו בו אפילו מוצרים בסיסיים כמו לחם או חלב, שנגמר אתמול.
עברתי בין האגפים והבטתי ברשימה שלי שוב-
איפה אני מוצאת את הפסטה הזאת, לעזאזל? למה היא חייבת להיות במקום הכי נסתר בסופר?
לאחר שמצאתי את הפסטה, ניגשתי לקופה ושילמתי על כל המצרכים. חזרתי לבית של רואי וסידרתי את הכל במטבח, ואז התחלתי לבשל את ארוחת הצהריים, פסטה ברוטב שמנת ופרטיות.
כשאלמוג חזרה מבית הספר, היא קפצה עליי בחיבוק ואז טרפה את האוכל, ואני אכלתי איתה. אולי הכל יהיה בסדר, בסופו של דבר.
***
"היי, אבא." ישבתי על המיטה של רואי, הטלפון מוצמד לאוזני.
"היי אריאלי. איך את? לא שולחים אתכם להלחם, נכון?" הוא אמר בדאגה. צחקקתי בשקט,
"אבא, אני צריכה לספר לך משהו." אמרתי בחשש.
"כן, אריאלי?" הוא שאל.
"אני בהריון." אמרתי את זה במהירות. היה שקט על הקוו לכמה שניות, ואז הוא אמר,
"מה?" הוא היה נשמע נסער, וגם דיי כועס. אבל בעיקר מופתע.
"איפה את? שיחררו אותך מהצבא, נכון? ממי את בהריון?" הוא ירה את השאלות במהירות, ואני לא עמדתי בקצב.
"אבא… אני בבית של חבר שלי, ממנו נכנסתי להריון. שיחררו אותי רק שלשלום." אמרתי בשקט וברוגע. בבקשה שהוא לא יכעס… בבקשה.
"חבר שלף בצבא?" הוא שאל בשקט.
עצמתי את עיניי,
"כן, אבא."
"אני רוצה לפגוש אותו."
"הוא בחזית, אבא. אני לא יכולה לפגוש אותו, אז גם אתה לא יכול לפגוש אותו." אמרתי בעצבים. למה אני עצבנית כל כך? אוחח, הורמונים מטופשים.
"טוב." הוא אמר בשקט, ואז שוב תקף בשאלות-
"מה את הולכת לעשות? הפלה, נכון? חבר שלך רוצה לשמור את התינוק? רגע, הוא בכלל יודע?"
"אבא, מספיק! הוא יודע, ואני לא הולכת לעשות הפלה, אני לא יודעת מה אני הולכת לעשות, אני רק יודעת שכרגע החיים של האבא של הילד שלי בסכנה!" צעקתי בזעם, מה שגרם לאבא לשתוק. למען האמת, שמחתי שאמרתי את כל זה. הרגשתי קלה יותר.
טוב, זה הולך להשתנות בשמונת החודשים הקרובים.
"בסדר." הוא אמר בשקט.
"אני אוהב אותך אריאלי, תשמרי על עצמך." השיחה התנתקה, ואני יכולתי לעצום עיניים ולהרגע.
בבקשה שהכל יהיה בסדר.