בני האלמוות ספר I: המלחמה מתחילה- פרק 7

פרק 7:

– נקודת מבט טאו –
יש הרבה סיבות שיכולות לעלות לי את החיוך, אחת מהן היא קרלי. היא התקדמה אליי,
היינו בדירה שלי, "איך דווקא אתה מכולם זכית בנשיכה ממזדאב?" היא שאלה בנימת הפתעה וציניות, "יש לך מזל שאני עונדת על עצמי כמה עשבי מרפא, אחד מהם הוא התרופה ואחד מהם הוא רעל." היא שלפה שני עשבים מכיסה, "עכשיו מה נראה כמו רעל ומה נראה כמו תרופה?" שאלה,
שני העשבים היו ירוקים, לאחד מהם היו כתמים שחרחרים חלושים עליו ולאחד היו כתמים צהבהבים, באף אחד מהמקרים צהוב או שחור היה תרופה,
"אם לא הייתי מכיר אותך הייתי בטוח שאת לא יודעת," אמרתי, היא פלטה נחירה.
"צודק, אלה סתם עשבי נענע וקצת ספריי על כל אחד." ענתה,
"התרופה האמיתית היא דם של בן אלמוות, מכיר איזה אחד שיכול לתרום לך קצת דם?" שאלה, מביטה בעייני, "מכיר." אמרתי

**
"אז אתה ננשכת על ידי מזדאב ואם לא תתרפא עד היום בשקיעה אתה תמות?" שאל ג'ייס שגמר לסקור את כל מה שהסברתי לו בחמש דקות אחרונות.
"אחת מהיתרונות שיש למזדאב, אלה שהאור והחושך העניקו לו הוא הרעל שאיתו הוא יכול לחסל כל יצור על טבעי." הוספתי,
"איך הסתבכת ככה עם מזדאבת?" שאל ג'וש, "כזה טאו." אמרה קרלי ונשענה על כתפי מעט,
"כן.. ומי את?" שאל ג'ייס בטיפה חוצפה,
"שמי היא קרלי ווילסון." היא אמרה וקדה קידה קצרה, "ואתם בטח המגנים," היא חייכה לעברם
"אתה ג'ייס" היא הצביעה על ג'ייס,
"ואתה ג'וש," היא אחר כך הצביעה על ג'וש.
"אז מה אתה צריך מאיתנו?" שאל ג'וש והתקרב לעברי מעט, ג'ייס אחריו. –"הדם שלכם הוא התרופה;דם של בן אלמוות." הסביר,
"התואר 'מגן' הוא כוח נוסף שקיבלתם בנוסף לכוח האלמוות." הוספתי במטרה להסביר להם טוב יותר.
"אז מי מתנדב?" שאלה, ג'ייס פלט נחירה וקירב את מפרק כף ידו לעברי.
לפתע רגליי החלו לרעוד ובקושי יכולתי להחזיק את עצמי, התמוטטתי על הרצפה ומיד קרלי הופיעה מעליי. ראייתי נהייתה מטושטשת ולא ראיתי כמעט דבר,
"קח טאו תשתה מזה," שמעתי את קולה של קרלי, הרגשתי טיפות דם נופלות על שפתי, לשוני עבר על טיפות הדם רק כדי להיזכר בטעם הנפלא של דם אנושי, זה לא היה דם אנושי לצערי.
אבל הסתפקתי בטעם של דם של בן אלמוות.
ניביי התחדדו ונעצתי את ניביי במפרק כף ידו של ג'ייס אני מניח. הרגשתי את הטעם של הדם החמים ממלא את פי, רציתי לשתות כל טיפה וטיפה אבל הפסקתי לאחר שראייתי חזרה להיות בהירה והרגשתי חזק יותר. ניתקתי את מפרק כף ידו מניביי, הבטתי בנשיכה, היא נעלמה כלא הייתה ונרפאתי לגמרי מהנשיכה.
אבל בעיה חדשה נוצרה,
"בבקשה," אמר ג'ייס בעוד שהוא חובש את התחבושת הלבנה מסביב למפרק כף ידו. "טאו הכול בסדר?" שאלה קרלי, כל מה שרציתי עכשיו היה להיזכר בטעם של דם אנושי. להיזכר איך זה מרגיש.
"אף פעם לא הרגשתי טוב יותר.." חייכתי לעברה, ונעלמתי.

סמטות אפלות וחשוכות הם מקום המפלט של ערפדים שרוצים לשתות דם, המקום הזה שקט, צר מבלי אפשרות לברוח וחשוך. "כן אימא אני בדרך הביתה," שמעתי קול של נערה, היא צעדה בסמטה כאשר היא מדברת בטלפון שלה, שיערה היה שחור חלק והיא הייתה דיי חיוורת, רזה וגבוהה. התגנבתי מאחוריה.
"יאללה אימא נדבר, ביי" היא אמרה וניתקה את השיחה,
הנחתי את כף ידי על כתפה, היא נרתעה ונבהלה
אפילו פלטה צרחה קטנה. "את לא תצרחי אלא רק תעמדי בשקט." אמרתי, ניביי התחדדו שוב. הרחתי כבר את ריח הדם שנפלט מהעורק הראשי שלה.
עיניה הכחולות נפערו אבל היא לא צרחה כלל, רק עמדה. קירבתי את פניי לעבר צווארה, וניביי נגעו בעורה הצח, חשבתי לעצמי עם אני רוצה עכשיו לחזור להתמכר,
לא יכולתי לעצור עכשיו.
נעצתי את ניביי בחוזקה והרגשתי את הדם ניתז לתוך פי, הטעם החמים של דם אנושי. הוא התגלגל לי בלשון. המשכתי לשתות עוד ועוד לא רציתי לעצור,
"תתרחק ממנה," שמעתי קול מוכר, קרלי הדפה אותי מהנערה לאחור וכפתה עליה לשכוח את כל מה שקרה, היא ריפאה אותה עם דמה ושלחה אותה לביתה במהירות,
העברתי את אצבעי על שפתי התחתונה ושתיתי את הדם שהיה בקצה האצבע שלי,
"שתי בעיות בפעם אחת.." אמרה קרלי בעודה מביטה בי.