רגעים

הפנים של האיש שנתן לי להיכנס לפניו הבוקר בתור, נחרתו בזכרוני לכמה שניות. אחרי שעברתי אותו עוד ראיתי את הפנים שלו. הוא נראה איש טוב. איש עבודה, לא מתוחכם, לא מתנשא, טוב- לב, נחמד. ראו את זה לא רק בעיניים שלו, אפילו בלחיים ראו את זה. לעולם לא אכיר אותו, וזה כואב.

הזוג שקם מהשולחן לידינו במסעדה, כשאנחנו הזמנו את החשבון, היה לרגע אחד קצר דומה לנו. כל זמן הארוחה, כשהם ישבו עם החברים שלהם ופיטפטו, וכאשר הטלפון הנייד שלהם צילצל והאיש דרש מבנו להוציא את הכלבה, לא שמתי לב לכלום, כי הרי לנו אין בכלל כלב. אבל כשהם קמו, ועטו עליהם את מעיליהם, פתאום ראיתי שהם כמונו. אותה קבוצת גיל, אותה קבוצה סוציו אקונומית, ובכלל אולי הם אנחנו. זה היה מפחיד. אבל רק לרגע. אני לא אכיר אותם לעולם.