מי אני ומה שמי- פרק 20
"מ-מה פתאום," קולה של אלקה רעד.
"א-אנחנו רק מתנדבים," גמגם לו ארון.
"כן בטח… אתם שוטרים סמויים שנשלחו לעקום אחרי, בטח מחוץ לבית החולים הזה מוצב גדוד שלם שמטרתו היא אך ורק לעצור אותי, חיה או מתה." הרגשתי כאילו כל הכעס שלי פורץ החוצה כלשונות אש הנשלחים לכל עבר. לא חשבתי שהמשטרה תלך כל כך רחוק כדי לתפוס אותי, הם יכלו פשוט להניח לי לברוח לאיזה יער מסכן ולמות בו בכוחות עצמי.
"ל-לא! ב-באמת, אנחנו לא קשורים אליהם!" התחננה אלקה, כמעט האמנתי לה.
"אין בעיה, ואני לא רצחתי את ג'וס…" גלגלתי עיניים. "תעשו לי טובה, אני יודעת לזהות שקרנים." לקחתי את מחט האינפוזיה ששלפתי קודם לכן מעורי וכיוונתי אותה לעבר מצחו של ארון.
"או-אוקי, תפסת אותנו." הרים ידיים. "ומה תעשי עכשיו?" שאל בהתגרות.
"אה. שום דבר, רק רציתי להיות בטוחה." חייכתי חיוך ידידותי והנחתי את המחט על השולחן שליד המיטה. "אתם לא המטרה שלי, אתם יודעים…" אם יש לי בכלל מטרה כלשהי.
יצאתי מהחדר וטרקתי את הדלת מאחורי. כבר לא הרגשתי בכאב מפצעי היריות, לא הרגשתי, שום דבר, כלום. בנסיבות אחרות זה היה אומר שחיי תמו להם, אך לצערי, אצלי זה שונה. אצלי, אם אני לא מרגישה זה אומר שהטירוף בדרך, וזה היה הדבר האחרון שרציתי שיקרה.
החדר נמצא בקומה השלישית של בית החולים, היציאה נמצאה בקומה הראשונה. והייתה מעלית, כמובן שירדתי במדרגות –יותר סיכויים לניצחון במקרה של מארב-. ובזמן ההוא, רציתי לחיות.
וכמו שחשבתי, המשטרה ארבה בחדר המדרגות, כעשרה ניצבים לכל היותר. "אוי, מה אתם צוחקים עליי?" שאלתי בשעמום. הם מטומטמים, את זה כבר ידעתי, אבל לא חשבתי שהם כל כך טיפשים.
בתור תגובה, הם כיוונו אלי את רוביהם. "ידיים למעלה!" קרא אחד מהם. המפקד בטח, זה הזכיר לי נשכחות…
"בלי קרב? לא כיף," אמרתי בקול ילדותי והתחלתי לרדת בשלווה במורד המדרגות.
"את ביקשת את זה…" אמר אותו אחד באנחה.
והיריות החלו.
קפצתי מעל מעקה המדרגות ישר לקומה השנייה. איבדתי שיווי משקל לרגע אך מיד ייצבתי את עצמי. לא היה הרבה זמן, הרי אני לא היחידה שיודעת לקפוץ ככה. דמיינתי את השוטרים כמו בסרטים קופצים אחד אחרי השני תוך אמירת 'הופ, הופ, הופ…' והחנקתי גיחוך.
המשכתי בדרכי במורד המדרגות לקומה התחתונה. הידיעה למה יחכה לי שם גרמה לי לצחוק בסרקסטיות.
עצרתי מול דלת חדר המדרגות של הקומה הראשונה. "טוב… אז יש לי כמה שניות להחליט, לצאת דרך הכניסה הראשית… או לקפוץ מהחלון," הרהרתי בקול.
"אני מציע, לקפוץ מהחלון." שמעתי קול מוכר מאחורי, הזמן שלי נגמר.
"לא… אני מעדיפה ללכת בדרכים היותר קלות." כן בטח, רק אני.
"החלטה שלך," אמר ארון ונשמע קצת מאוכזב, צדקתי.
"בהצלחה בקפיצה שלכם, פחדנים!" קראתי מבלי להסתובב ויצאת מחדר המדרגות, פונה לעבר דלת הכניסה הראשית.
הם לא יעזו לירות בי אם אצא ישר מהכניסה, אחרי הכל זה עדיין בית חולים. בזמן שהתקדמתי אל היציאה דמיינתי לעצמי את דלתות ההזזה האוטומטיות נפתחות בעודי מתקרבת אליהן ומצידן השני גדוד של שוטרים במדים כחולים והם רק מחכים לירות בי ולא יכולים. חייכתי למראה תמונת המחשבה מתגבשת במוחי. אה, כמעט שחכתי, ורונאן עומד בראשם. עם רעמת שיערו החום ועיניו הירוקות הוא עומד לו ומחייך אלי חיוך זדוני שאומר- 'נתפסת.'
מרוב מחשבות לא שמתי לב שכבר הגעתי אל דלפק הקבלה עשוי העץ הממוקם כמה מטרים משמאל לדלתות הכניסה. למרבה ההפתעה, לא עמדה מאחוריו אותה 'פקידה מצויה' כמו בכל שאר בתי החולים אלא, רונאן פלייר בכבודו ובעצמו.
"אז… הנה אנו נפגשים שוב, הנערה שאיני יודע את שמה." חייך אלי. וזה לא היה חיוך מאולץ.
"אני בדיוק מדמיינת לעצמי אותך, עומד בראש גדוד של שוטרים מצידן השני של דלתות הכניסה ומכוון אלי רובה ואתה, מנפץ את הפנטזיה שלי בבת אחת בעודך פה עומד ומדבר איתי כאילו כלום?" התעצבנתי. עד שחשבתי שסוף סוף אני מדמיינת לעצמי משהו נכון, הוא בא והורס את זה. כיף חיים.
"אה. מצטער." גירד בעורפו באי נוחות וחיוך טיפשי נמרח על פניו. הוא לא צחק איתי.
"כן, כן… בוא נגיע לעיקר. אתה עומד לנסות לשכנע אותי להסגיר את עצמי –מה שלא יקרה- או שסתם נעמוד כאן ונדבר כמו חברים וותיקים שלא קיימים?" הנחתי את ידי על מותני באות של חוסר סבלנות. "מה שלא יהיה, רק תעשה את זה מהר, טוב?"
"איי, איי! קפטן…" צחק. "אני אשתדל לעשות את זה כמה שיותר מהר."
"הרשות ניתנה, מלח," השבתי לו באותה הנימה.
"טוב, אז ככה. בואי נעשה הסכם-" "עוד לפני שבכלל תסיים לדבר, לא," קטעתי אותו. לא היה לי מושג על איזה הסכם הוא מדבר, אבל ידעתי שלא אסכים לו.
"אמרו לך פעם שאת לא מסוגלת להקשיב לאנשים שמדברים איתך עד הסוף?" התעצבן.
~דה-ז'ה-וו~
"למען האמת, כן. לא בדיוק במילים האלה, אבל כן," עניתי. נזכרתי ביום בו דיברתי עם דקטר אחרי סיום הלימודים, היום בו ה'ענק' ג'וס רצח אותו. ארור יהיה לכל ימי מותו הענק הזה.
"אז כנראה שאת לא מקשיבה למה שאומרים לך."
"כן… לרוב אני באמת לא מקשיבה."
"טוב, מילא. אני יכול להמשיך?" שאל.
"לא, אתה כבר יודע מראש מה תהייה התשובה שלי," התחכמתי.
"וואו, איך אנשים מצליחים לנהל איתך שיחות נורמליות?" שאל בייאוש.
"הם לא. בעיקר לא אנשים שאני מגלה שהם מתחזים ואז בכלל, אין טעם שינסו…" רמזתי לו.
"ואם האנשים האלה יאמרו לך שהם נותנים לך לברוח?" שאל בחצי חיוך.
עיני נפערו. לתת לי לברוח?
תגובות (2)
וואו אהבתי מאוד!
אשמח להמשך
תודה :)
אני עובדת על זה…