בני האלמוות ספר I: המלחמה מתחילה- פרק 6

פרק 6: שחרור

– נקודת מבט ג'ייס –
"שם מלא" אמר המפקד, בוחן אותי עם עיניו. שיערותיו השחורות היו מרוחות בג'ל ועיניו היו שחורות גם, הוא שילב את ידיו, חושף את שרירי זרועותיו במטרה להשוויץ.
"ג'ושוע מקרטני." עניתי בחדות, היד שלי הייתה מונחת על מכונת הפוליגרף, אדם נוסף שעזר למפקד לבדוק את התוצאות אישר, הוא הנהן לחיוב קלות.
"אז זה העניין? אתה מן העוזר האישי שלו בענייני פוליגרף?" התגרתי בו, מושך זמן עד שטאו יבוא. אני מקווה שהוא יבוא. אף אחד מהם לא הגיב.
"תענה רק לשאלות שאני עונה." הוא אמר בסמכותיות,
"גיל " אמר וחיכה לתשובתי,
"מאתיים ושמונה" עניתי בציניות,
"כדאי לך להתחיל לענות לפני שהזמן שלך בכלא יתארך על שיבוש הליכי חקירה." אמר,
"שמונה עשרה." עניתי וגלגלתי את עיניי. שוב, הבודק הנהן.
"מה אתה יודע על המחלקה השלמה שהתאבדה אתמול בשעה תשע ועשרה בבוקר?" שאל והגיע לעניין, זה היה הרגע שלי לבדוק אם אני יודע לשקר או לא.
"לא הרבה. אני ואח שלי ראינו איך הם משסעים את גרונם למול ענינו." אמרתי מבלי להניע אף שריר. הבטתי בדף שיוצא מהמכונה, ליבי דפק. הבודק הנהן ונשמתי לרווחה –"אז למה ברחתם כשראיתם את זה?" שאל בתקיפה,
"אנחנו בכיתה יב' לא כל יום יוצא לנו לראות מחלקה שלמה מתאבדת. אז ברחנו מפחד שזה יקרה גם לנו." אמרתי בהחלטיות, קיבלתי ביטחון.
"ואם אני אשאל את אחיך את אותה השאלה, הוא יענה לי אותה התשובה?" שאל, כדי לא להפיל את עצמי הייתי חייב לומר את הדבר הבא
"אין סיבה שלא." אמרתי, המפקד פלט נחירה ונשען על כיסאו. התג שלו מנצנץ למול עיניי, המפקד רונסנסקי.
"תודה רבה על המענה, אין יותר שאלות." הוא אמר וקם מכיסאו, האזיקים הכסופים היו הדוקים מאוד לידיי, לפתע משום מקום, כמו הבזק, הוא הופיע.
"טאו." אמרתי, הוא חייך אליי חצי חיוך, רונסנסקי שלף במהירות את אקדחו השחור וכיוון אותו על טאו. הוא הביט לתוך עיניו של המפקד ואישוניו התכווצו.
"אתה הבנת שהמחלקה התאבדה מעצמה, כל אחד היה עם בעיות נפשיות שונות ואתה לא תזכור שום דבר על התאומים מקרטני." הוא אמר אותו דבר גם לבודק שלו ובשנייה הוא אחז במפרק כף ידי בחוזקה ורץ במהירות.

ג'וש חיכה לנו כבר בחוץ, הראש שלי דיי הסתחרר מהריצה העל טבעית של טאו. "מה קרה בסוף עם זירו?" שאלתי, הוא נד לשלילה. "לא יכולתי לנצח אותו." אמר בלחישה,
"הוא ברח?" שאל ג'וש באי הבנה, טאו הנהן. הביטחון שהופגן בחדר מקודם נעלם.
"הכול בסדר?" שאלתי אותו ונגעתי בכתפו, הוא מיד הרחיק את כתפו וידי הושמטה לצד. "הכול בסדר. אני צריך מנוחה בסך הכול." הוא אמר, מתנשף ונעלם כלא היה.

– נקודת מבט טאו –
אחרי הריצה הגעתי לגג של בניין רב קומות, העיר נשקפה מולי. בניינים בכל הגבהים נחשפו למולי וראייתי החלה להיטשטש מעט. קיפלתי את השרוול של החולצה ביד ימין עד שהגעתי לקו המרפק שלי, הטתי את זרועי מעט בכדי לראות את הנשיכה.
סימני השיניים הופיעו בצורת עיגול על זרועי, דם נטף מהפצע וזלג מעט,
זה מה שקורה שננשכים ממזדאב, יותר נכון ממזדאבת.
~פלשבק~
רצתי מיד לאחר שהתרחקתי מהשניים, הבטתי בזירו עולה אל הגג במנוסה, מיד רצתי לעברו והגעתי מיד לגג. הוא הופיע מולי כאשר נערה גבוהה ורזה הייתה מולו, היה לה שער חום ארוך וכהה בעל תלתלים, הוא היה אסוף לקוקו הדוק וגבוה. עיניה היו חומות כהות כמו צבע עורה
"יכולתי להריח ריח של כלב." אמרתי וחשפתי את ניביי כלפיה, יכולתי להריח עליה שהיא אשת זאב. –"יותר נכון, כלבה." תיקנתי את עצמי במטרה לגרות אותה להילחם מולי.
"יכולתי להריח ריח של מוצץ דם מסריח." היא תקפה אותי גם כן בכינויים. זירו עמד מהצד, מחייך טיפה.
"אני אתן לכם לתפוס פערים קצת, ביי" הוא אמר וזינק מיד מהגג מבלי כל פחד שהוא ימות. הרי הוא בן אלמוות.
היא לא חיכתה רגע וזינקה עליי מיד בעטתי בבטנה בחוזקה והיא נהדפה קדימה, זינקתי על רגליי והבטתי בפניה, עיניה שינו צבעם לאדום בוהק והחלו לצמוח לה שערות בקו הלסת, ניביה התארכו והיא נהמה לכיווני. זינקנו שנינו אחד על השני ואז היא נשכה אותי בזרוע הימינית שלי,
נהמתי מכאב ואז היא נעלמה.
"ברור שאת נעלמת! משחררת את הרעל המזדיין שלך והולכת!" קראתי בזעם
~סוף פלשבק~

"כל הכבוד טאו, הצלחת למצוא דרך שתוכל להרוג אותך." אמרתי בסרקסטיות.
"נשיכה ממזדאב אה?" שמעתי את קולה ונזכרתי בה, איך היא הייתה נראית טוב באותם זמנים. הסתובבתי כדי להיות בטוח שזו היא, ושהיא עדיין יפה כמו פעם. היא הייתה עם שיער בלונדיני כהה וחלק בדיוק כמו שזכרתי אותה, הופתעתי לראות שתי פסים אדומים בוהקים בשערותיה. עיניה הביטו בי, צבעם כחול- סגלגל, גבוה כתמיד ורזה. היא חייכה אליי, גומת החן שלה נפרסה מולי, בלחי השמאלי שלה היה בקע קטן שימש כגומת חן בנוסף שיניה הצחורות הופיעו גם. אפה היה מעט סולידי ועצמות לחיה היו מעט בולטות.
"התגעגעת טאו?" שאלה, מניחה את כף ידה על המותן שלה.
"קרלי.." לחשתי וחייכתי למרות המצב הרע שלי.