מאושרת לרגע- פרק 5

פרק 5 – על החיים ועל המוות

-מוֹרִין-
"בקרוב עומד לקרות לך משהו טוב." שמעתי ובמהירות פקחתי את עיניי.
עמדתי בבית הישן שלי, במטבח. הכל היה ניראה בדיוק כמו ביום האחרון שלי כאן, ביום בו אבא רצח את אמא. אבל הייתי לבד, בלי אף אחד.
המטבח היה מסודר, לא היה שום כלי בכיור. התקדמתי לארון שמעל הכיור ופתחתי אותו, כל הצלחות הונחו שם אחת על השניה וזה היה ניראה כאילו מישהו השקיע מזמנו בשביל לסדר אותן ככה.
סגרתי את הארון ופתחתי את המגירה, גם שם הסכום היה מסודר ונקי. משהו כאן לא בסדר.
זאת אומרת, הכל בסדר, יותר מבסדר, הכל רגיל כאן, וזה מה שהופך את זה ללא בסדר.
התקדמתי למקרר ופתחתי אותו, התכופפתי לאחד המדפים והסתכלתי מקרוב, הוא היה מלא ולא היה חסר בו דבר.
"את רעבה, מותק?" שמעתי מאחוריי וקפצתי מבהלה.
ראשי נתקע במדף ועצמתי את עיניי מהכאב.
הוצאתי את ראשי בזהירות מהמקרר והסתובבתי, פקחתי את עיני וחיכיתי לראות מי הבהיל אותי ככה. אמא עמדה מולי, כשהיא לבושה בשמלה לבנה וארוכה.
"לכי מפה." ציוויתי עליה ומששתי את המכה שקיבלתי בראש.
"אוי, מותק, תני לי לבדוק את המכה." היא הושיטה יד אבל הדפתי אותה ממני.
"אמרתי שתלכי." חזרתי על דברי והתיישבתי בכיסא ליד השולחן הקטן במטבח.
"למה את מדברת אלי ככה?" היא שאלה והתיישבה בכיסא השני, מולי.
"אני יודעת שאת לא קיימת, שאת חלום." אמרתי והעברתי עליה מבט מהיר.
רגליה היו יחפות, כמו בכל פעם שאני רואה אותה, ושיערה היה פזור ונשפך על גבה. גם השמלה לא השתנה, אותה שמלה לבנה ופשוטה שלבשה כל הזמן כשבאה לבקר אותי בחלומות.
"אני לא באה מרצוני, זה המוח שלך יוצר דמות שלי בראשך." היא הסבירה וחייכה את אותו החיוך שרציתי לראות כל חיי.
"אוקיי." מלמלתי באדישות, אפילו כוח לריב לא היה לי. "אז למה את פה היום?"
"באתי להזהיר אותך." היא אמרה וחייכה שוב, לא הבנתי את הקשר בין החיוך לאזהרה. "הולך לקרות לך משהו טוב מאוד."
"אני לא מבינה." אמרתי ורכנתי גם אני קדימה, הנחתי את ידיי על השולחן והבטתי בפניה היפות והזוהרות.
"את יודעת למה אני מתכוונת מורין, כל דבר טוב בחיים שלך את הורסת כי את חושבת שזה לא מגיע לך." היא אמרה והסתכלה בעיניי.
"זה לא נכון." קיבצתי את גבותיי, כעסתי.
זה היה ממש לא נכון.
"זה נכון, את מרחיקה את עצמך מאנשים, את לא יוצאת למסיבות כי את לא רוצה להינות, את קוברת את עצמך מתחת לספרים ומחברות ושמה לפנייך עשרות חומות בשביל שאף אחד לא יתקרב."
הניסוח הזה כבר היה שונה… והמשפט האחרון תיאר אותי בצורה מדוייקת.
"ובאתי להזהיר אותך שדבר גדול וטוב מתקרב אלייך בצעדי ענק, ושאת לא יכולה להרוס גם אותו." היא אמרה.
"את יודעת שאני לא באמת יכולה לעשות את זה." גיחכתי והסתכלתי עליה, שפניה היו רציניות וראו שההיא לא צוחקת איתי.
"את יכולה, תשברי את החומות, גם לך מגיע להיות מאושרת, מורין, כמו לכל אדם אחר בעולם הזה."
"לא מגיע לי כלום." האמנתי במשפט הזה.
"מגיע לך מעל ומעבר." היא אמרה שוב והפעם ידה הונחה על ידי וכאילו נתנה לי כוחות.
ידעתי שהיא לא צודקת, לא הגיע לי שום דבר. הרי בגללי היא נרצחה, בגלל שלא הייתי מסוגלת לעמוד איתה מול אבא והעדפתי לברוח מתחת למפה. אם הייתי לידה אולי שתינו היינו יכולות לגבור עליו, והמצב שהגעתי אליו היום לא היה קיים בכלל.
"איך בגן עדן?" חייכתי אליה והיא החזירה לי חיוך.
אחרי שניה מצאתי את עצמי שוב לבד.

התעוררתי מצעקה שהבהילה אותי, ממש קפצתי מהמיטה.
"לא! אודל לא!" הצעקה שוב נשמעה אבל הפעם יותר קרוב לחדר שלי, מיד אחריה שמעתי צחוק, ואני חושבת שגם את הקול של שירז ושיר.
קמתי מהמיטה בצעדים קטנים ופתחתי את הדלת, קרניי שמש סנוורו את עיניי אז שפשפתי את אותן.
יצאתי מהחדר וראיתי את שירז רץ אליי.
"מורין זוזי!" הוא צחק, ואז ראיתי ששיר רצה אחריו וצועקת כל מיני קללות.
"אני נשבעת שאם אתה לא מחזיר לי את האייפון תוך שתי שניות זה הסוף שלך שירז!" היא צעקה והמשיכה לרוץ אחריו.
אודל עמד בצד, הסתכל על שניהם ולא הפסיק לצחוק.
"זה לא אצלי!" שירז צעק בחזרה וראיתי ששניהם נכנסים לתוך חדר המקלחת.
"זה אצלך אה?" פניתי לאודל והוא הפסיק לצחוק.
"מה פתאום." הוא מלמל וראיתי את קצה האייפון של שיר מבצבץ מהכיס שלו.
"שיר זה אצל אודל." צעקתי לה מקצה המסדרון ובשניה היא נעמדה מולנו.
צחקתי צחוק קטן ונכנסתי למקלחת.
"מורין את הולכת היום ברגל!" שמעתי את אודל צועק לי מבעד לדלת.
התקלחתי מהר ויצאתי מחדר המקלחת, הגעתי לחדר שלי ומרחתי על עצמי קרם גוף. אחר כך התלבשתי בסקיני ג'ינס שחור וחולצת בית ספר לבנה, שמתי את השעון הזהוב שלי ביד שמאל ואת שאר הצמידים ביד ימין, אספתי את שיערי הזהוב לקוקו גבוה והשפרצתי קצת בושם על עצמי. יצאתי מהחדר כשהתיק השחור והקבוע שלי נח על כתף ימין וירדתי במדרגות, הגעתי למטבח והוצאתי מהמקרר את בקבוק השוקו ומזגתי לכוס פלסטיק שקופה.
"בואי אחות אמת שלי, אני אקפיץ אותך לתיכון." שיר שמה יד על כפתי ונתנה לי נשיקה בלחי.
שיר מאז ומתמיד החשיבה אותי לאחותה, מה שעשו גם שירז, אודל ולירון. צחקקתי בשקט בעוד שתינו חולפות על פני שירז ואודל שניראו קצת אומללים מהמכות החזקות של שיר.
יצאנו מהבית והלכנו לעבר הרכב הלבן של שיר, נכנסתי לשבת ליד מושב הנהג ושיר התניעה את הרכב ויצאה מהחנייה.

-אֵלִידּוֹר-
"תגיד תודה שהסכמתי לעבור איתך, ילד טמבל." פז אמר ופתח את הדלת מצד הנהג, הוא יצא והתחיל להתקדם לבית ספר החדש שניראה פלצני מדיי.
"תודה רבה, פשוט הצלת אותי פז!" מלמלתי בציניות ויצאתי מהרכב.
דחפתי את הדלת והיא נסגרה, פז לחץ על הלחצן והמכונית ננעלה. היה מוזר לנסוע עם מישהו ולא לנהוג בעצמי.
"לא מבין מה היה דחוף לך באותו הרגע לאשפז את נועם." פז מלמל והסתובב אליי כשהוא הולך אחורה.
"יצאתי מהמתכונת, כולי עצבים, מבקש סיגריה." התחלתי להסביר בפעם המאה ואז נזכרתי שבאמת לא עישנתי את סיגריית הבוקר שלי. "אמר לא."
"בגלל זה לתת לבן אדם מכות רצח?" הוא שאל ועדיין הלך אחורה, הוצאתי את קופסת הסיגריות ותחבתי סיגריה אחת בין שיניי.
"זה היה רק אגרוף אחד." אמרתי באדישות והוצאתי מהכיס השני את המצית והדלקתי אותה, שואף את החומר הממכר לריאותיי ואחרי שתי שניות משחרר עשן אל האוויר הקר של תחילת חודש דצמבר.
"בכל זאת, מבין אותך." הגענו לקצב הליכה דומה והוא טפח על הכתף שלי.
"איזה כיף לי." מלמלתי ונשפתי שוב עשן.
סיימתי את הסיגריה שלי בדיוק כשהיה צלצול, נכנסנו למבנה הלבן שנראה כמו כלא. רוב הילדים רצו לכיתות שלהם, היו כאלה שהלכו מהר. נצמדתי לאיזה קיר וחיכיתי שכולם יעברו, אין לי כוח שמישהו יתנגש בי בטעות ואני כמו תמיד, אוציא עליו עצבים.
"מה אתה עושה?" פז שאל כשראה איך אני נדחק לקיר והסתכל עליי במבט המוזר שלו.
"מחכה שיכנסו לכיתות ונוכל לחפש את המזכירות כבר." אמרתי והוצאתי את האייפון מהכיס, בדיוק אוריאן שלחה לי הודעה שהיא צריכה לדבר איתי על מה שקרה אתמול כשסיפרתי לאבא שהעיפו אותי מהתיכון הקודם, והוא ישר צעק עלי וכבר היום הכריח אותי ללכת לבית הספר החדש שמצא לי בעזרת קשרים.
'אין מה לדבר, הבנתי מה אבא רוצה ממני.' כתבתי מהר וכיביתי את המכשיר, שוב כדי שלא אתעצבן סתם ואהרוס לאבא את כל התוכניות.
"יאלה אתה בא?" שאלתי את פז והצבעתי לכיוון הכניסה שממנה באנו.
"אתה יודע שאבא שלך לא יהיה מרוצה משנינו." הוא אמר, הסתובב והתחיל ללכת בין המסדרונות.
"לאן אתה הולך?" צעקתי והוא עוד הפעם הסתובב בזמן שהלך אחורה.
"לדאוג לעתיד שלך." הוא צחק והמשיך להתקדם, הלכתי אחריו עד שהגענו למזכירות, ניראה לי.
"אהלן אחותי, אנחנו צריכים להירשם." פז דיבר עם המזכירה ורק אז הבנתי כמה לילד הזה אין טאקט.
"כן." היא אמרה והוציאה קלסר עם מלא דפים. "מה השם?"
"אני פז כהן, וזה אלידור כהן." הוא אמר והצביע עלי.
"יש בינכם קשר משפחתי?" היא שאלה והעבירה דף.
"זה משנה?" הסתכלנו אחד על השני.
"כן. אם יש אז אני לא יכולה לשים את שניכם באותה הכיתה."
"אז אין." אמרתי מהר והיא הנהנה.
אחרי רישום ארוך מדי היא הביאה לנו את המערכת ואמרה לנו איפה הכיתה שלנו.
כשיצאנו מהמזכירות, זרקתי את המערכת בפח והתקדמתי לכיוון שממנו באנו, אין לי זין לזיוני שכל עכשיו בכיתה.
"מה אתה עושה?" שמעתי את פז צועק מאחורי.
"הולך לעשן." צעקתי אליו ובשניה הוא היה מולי ועצר אותי.
"אין מצב אלידור, הבטחתי לאבא שלך שאני שומר עליך פה."
"אני לא צריך בייביסיטר פז, יאאלה זוז." הזזתי אותו מהדרך שלי והמשכתי ללכץ אבל העקשן לא וויתר.
"במקרה שלך אתה צריך כמה בייביסטירים, אבל יש לך מזל שקיבלת רק אחד. יאאלה טוס לכיתה לפני שמעיפים אותנו גם מפה."
הסתכלתי עליו, איך הסכמתי שהבן דוד המטומטם שלי יבוא איתי רק אלוהים יודע.
"אם אין כוסיות בכיתה הזאת הלך עלייך." מלמלתי והתקדמתי לשכבה י"ב.
ופז רק הלך לידי כשהוא מחייך כאילו הוא זכה בלוטו.
"איזה כיתה ההיא אמרה?" שאלתי והסתכלתי על כל הכיתות.
"ניראה לי י"ב-שש." הוא אמר ופנה לאחת הכיתות. "על החיים ועל המוות."