אני שונא אותך..

קלמונט רץ בשדרה. לא, זה לא יכול להיות.הוא אהב אותה כל כך, זה בלתי אפשרי. היא לא הייתה משאירה אותו לבד נגד העולם. זה תמיד היה הם, קלמונט ואווה. ההודעה שקיבל הייתה כל כך טראגית, הודעה שקוראת לו לבוא לביתה. אך לא מהטלפון שלה ההודעה נשלחה, אלא מהטלפון של אביה.
השמיים נראו נראו כעשויים שערות סבתא. אך הסבתא היחידה שקלמונט יכל לחשוב עליה הייתה המכשפה הזקנה ששמה מוות. הוא רצה למות בעצמו, למסור את חייו על חייה, שהיא לא תמות. זה לא אפשרי, אמרו לו תמיד שאהבה מנצחת הכל. היא אמרה לו שאהבה מנצחת הכל.
היא הייתה חזקה.
כשקלמונט הגיע לביתה, הוא הבין. זהו. זה קרה, הוא ניצח את אווה. אווה איננה. קלמונט עטף את גופת אהבתו בחיבוק, אך תוך רגע החיבוק הפך למין פרכוס של ידיים, ונראה כאילו מנסה לחטוף את הגופה. דמעות נזלו על לחייו, ונטפו על מצחה הלבן. גופה הקר רק חיזק את השערתו לגבי מה שקרה. ואכן זה קרה.
הוא ניצח את אווה- אווה הפסידה. קלמונט לא רצה להאמין לזה, אבל זאת הייתה האמת. האמת הכואבת. אווה הפסידה, אבל את הסבל והמחיר של ההפסד, קלמונט ישלם פי כמה מאווה.
אני שונא אותך סרטן.