התאהבתי במורה שלי פרק 34

פקחתי את עיניי באיטיות, שיפשפתי אותן עם שתי ידיי והעפתי מגופי את השמיכה.
גררתי את עצמי למקלחת בעייפות.
פתחתי את הדוש וכיוונתי למים החמים.
בינתיים שטפתי את פניי וצחצחתי את שיניי.
נכנסתי אל מתחת למים החמים, הרגשתי שוב את הצמרמורת הנעימה והממכרת.
אין כמו להתחיל את היום עם מקלחת מרעננת.
אחרי שיצאתי מהמקלחת מרחתי על גופי את הקרם גוף בניחוח דבש שאני כל כך אוהבת ולאחר מכן התלבשתי.
קשרתי את שיערי לקוקו גבוהה והדוק והטזתי על גרוני בושם.
לקחתי את תיקי ויצאתי מהחדר.

נכנסתי לחדר אוכל, רק רננה, אלה, ליאור ורועי היו.
לקחתי כוס והתקדמתי לעמדת השתייה החמה.
נעמדתי ליד בן שהכין לעצמו קפה שחור, הוא הביט בי עם עיניו השחורות וגרם לליבי לקפץ בחזי, כל כך רציתי להרגיש את שפתיו העבות עכשיו ולא לעזוב לעולם.
"בוקר טוב", הוא אמר בשקט בעודו מערבב את הקפה שלו וזז הצידה כדי שאכין את הנס שלי.
"בוקר טוב בן", אמרתי והתחלתי להכין את הנס שלי, הוא עדיין עמד לידי, בלי שום סיבה, עירבב את הקפה שלו כאילו כדי להרוויח עוד זמן לידי, ככה זה היה נראה.
"איך את?", הוא שאל לאחר שתיקה קצרה.
"בסדר, אני יודעת", עניתי בפשטות ומשכתי את כתפיי.
הוא הנהן, הביט בי עוד כמה שניות והלך.
כל כך רציתי שישאר, להסניף את הריח המוכר שלו עוד קצת.
אני צריכה כבר להבין שאנחנו יותר לא ביחד, שאנחנו לא נחזור ושאני חייבת כבר להחיל למחוק אותו מהמערכת. עם כל הקושי שבדבר אבל אני לא יכולה לשקר לעצמי יותר.

התיישבתי ליד רננה שישבה ליד רועי ומולנו ישבו, אלה וליאור שצחקו בינהם ונאו מוזר, קרובים מידי.
"אוו…בוקר טוב לנעלמת", ליאור צעק וגרם לכמה ראשים להסתובב לכיווננו.
"אתה יודע אתה לא חייב לצעוק, אני לא חרשת", אמרתי ולגמתי מהנס שלי שהעלו אדים חמימים ומצמררים.
כבר התחיל להיות קריר, החורף בפתח, אני מאוד אוהבת את החורף, במיוחד את הגשם.
"התגעגענו", אלה אמרה וחייכה חיוך מאושר.
"גם אני חבר'ה, מצטערת אני אפצה אתכם ונצא ביחד בשבת, מה אתם אומרים?", שאלתי והם הנהנו בחיוך מרוצה.
לקחתי עוד לגימה מהקפה והרגשתי איך העייפות מתפוגגת מלגימה ללגימה.
"תגידי את מוכנה בכלל לשיעור ספורט היום?את יכולה להשתתף?", רועי שאל והנהנתי כאות הסכמה.
לפני שנפלתי הספקתי לרדת כמה מדרגות בסולם ולבסוף נפלתי על המזרון שהיה מתחת, אז לא נגרם לי נזק רציני, רק קצת כאבי גב.

"בוקר טוב לכולם", בן אמר ושם את תיקו על הכיסא ואחרי זה נשען על השולחן וסרק את הכיתה עם עיניו השחורות, כל בוקר אותו טקס.
עיניו נחו עליי וראיתי ניצוץ של רגש ועיניי החזירו לו את אותו הניצוץ אוטומטית, מבלי שארצה.
הרגש גובר עליי ולא נותן לי מנוחה, אני לא מצליחה להשתלט עליו, אני אוהבת אותו יותר מידי.
כל כך רציתי לנשק אותו ולהצמיד את גופו המוצק אל גופי ולהרגיש אותו שוב, קרוב אליי.
להרגיש את האהבה שלנו מתערבבת ומתעצמת, להרגיש את שפתיו על שלי בתאווה וברגש.
מה שיש בינינו אני חושבת שלא ראיתי אצל אף אחד אחר.
הוא התחיל בשיעור מתמטיקה ואני הוצאתי מחברת וקלמר ושמתי על השולחן.
התקשתי להתרכז בשיעור, התרכזתי יותר בקולו הצרוד והמחוספס ובשפתיו שנעות כשהוא מדבר והוא נראה כל כך מושך ככה, הכל בו מושך, כל דבר שהוא עושה הוא פשוט עושה את זה בצורה מושלמת.
אני מרגישה איך כל רגע אני מתמכרת אליו יותר.
אני לא רוצה את זה, אני רוצה לשכוח אותו.

אחרי שעתיים של מתמטיקה יצאנו להפסקה, התיישבנו בפרגולה בהרכב מלא.
כמו בכל הפסקה.
הרגשתי רטט, זה היה הפלאפון שלי.
הסתכלתי על הצג והיה רשום אמא.
עניתי בחשש כי היא בחיים לא הייתה מתקשרת סתם ככה.
"אלכסה", היא אמרה בבכי, אמא שלי בכתה, הרגשתי את קצב הלב מתגבר ופועם בחוזקה מטורפת.
"אמא מה קרה?", צעקתי בדאגה וקמתי מהפרגולה.
"זה רני…הוא עבר תאונה, את יכולה להגיע לבית חולים איכילוב?", היא שאלה בבכי ואני הרגשתי שאני עומדת למות, התחלצי לבכות ולרוץ לחפש את בן.
"אמא אני אחזור אלייך, אני באה", אמרתי במהירות ובבכי וניתקתי את השיחה.
מצאתי את בן, יושב בדר אוכל, צוחק עם כמה מורים.
הוא קלט אותי וקם ישירות מהכיסא והתקדם אליי.
"אלכסה למה את בוכה?", הוא שאל.
"רני בבית חולים, אני חייבת לצאת", אמרתי בבכי, הוא פער את עיניו.
"אני אקח אותך", הוא אמר והתחיל לגעת בכיסיי מכנסו, בדק שהכל נמצא עליו.
"אתה לא יכול, יש לך כיתה שלמה ללמד", אמרתי אבל רציתי שהוא יבוא, אני זקוקה לו איתי.
"אל תדאגי, אני אסדר את זה, קחי את המפתחות של הרכב שלי ותחכי לי שם", הוא אמר ונכנס בחזרה לחדר אוכל.

***

"אלכסה, הכל יהיה בסדר, אני איתך", הוא אמר וידו נחה על הברך שלי, ליטפה אותה בעדינות.
"תודה בן, אני מעריכה את זה", אמרתי בבכי, לא יכולתי להפסיק לבכות, רני שלי עבר תאונה, שוב.
למה זה לא קרה לי?זה לא מגיע לו.
אחרי נסיעה של שעה וחצי הגענו לבית חולים.
ביררנו איפה הוא נמצא ורצנו לשם.
"אמא", קראתי בשמה, היא ישבה על הספסל ומבטה הופנה אליי.
היא קמה מהספסל והחלה להתקדם חעברי, התחלה בצעדים נורא איטיים ומהססים אבל אחר כך היא צעדה במהירות וחיבקה אותי, היא חיבקה אותי כל כך חזק.
לא האמנתי שזה קורה עכשיו, שתינו בכינו בקול, נכנסות לעולם משלנו, מתחבקות שוב כמו פעם ונותנות לרגשות להתפרץ החוצה.
"בת שלי", היא אמרה והידקתי את החיבוק.
"אמא שלי, התגעגעתי אליך", אמרתי בלחש ולא עזבתי אותה, לא רציתי לאבד את הרגע שחיכיתי לו שנתיים וקצת…