עד שהזמן יגמר

"הם"… הם אנשים בדרגות הגבוהות, אלו שהיו אחראים על המבצע שהיה אמור להציל את האנושות ואנחנו, ניסיונות כושלים של הניסויים שנכללו במבצע שלהם ואני הכישלון הכי גדול שלהם. העולם שלנו עבר שינויים רבים במהלך זמן מסוים, זמן שדמה לנצח. הזמנים השתנו ומה שהיה ברור מאליו הפך לסימן שאלה גדול. הדבר היחיד שידעתי היה שכשכולם יתחילו להתעורר יגיע הסוף. את כולם הרדימו אבל רק אותי השאירו ערה. לא יכולתי לעשות כלום רק להסתכל על כולם קפואים, כלואים בתוך הגוף של עצמם כמו בובות שעווה. הבנתי שהסוף מתקרב כבר מלפני הרבה זמן, באיזשהו שלב היה אפשר להרגיש שהאוויר הופך להיות לך יותר, ועקצוצים הרגילים נחלשו. והנה אחרי זמן שכנראה היה נצח הגיע הסוף. כולם התחילו להתעורר, ילדים ומבוגרים, זקנים ופעוטות. כולם היו מוקפאים זמן בלתי מוגבל, שמרו אותנו לגראנד פינאלה, סוף העולם. תחושת האחיזה בגופי התחילה לחזור אלי אבל לא קיבלתי אותה כדבר מובן מאליו, גם אותה לקחו ממני. כל הזמן הזה הרגשתי מנותקת כאילו ריחפתי מעל הגוף שלי. הצלחתי להזיז את הידיים, הרגליים השפתיים ולבסוף כל איבר ואיבר בגוף, הם החזירו לנו את השליטה בגוף וזה אמר דבר אחד הם כבר ממזמן לא פה. אני ראיתי אותם מסתובבים בנינו בזמן שכולם היו מוקפאים, חלק מהמוקפאים נלקחו לניסויים, חלק העירו וגייסו לצד שלהם אבל עד עכשיו לא הבנתי למה הם נתנו לי לראות את כל זה מה שבטוח היה להם מניע והוא היה קשור לעכשיו.
הכול הפך להיות כעוס מוחלט, כל אחד חיפש את אהוביו, ילדים קטנים בכו ונשמעו צעקות ויבבות שוברות לב. ואז הבנתי מה אני צריכה לעשות, לכל אחד היה למי לקרוא או את מי לחפש חוץ ממני כי מי שהייתי צריכה לחפש לא היה פה הוא היה איתם, הם לא הראו לי אותו אבל הם ידעו שאני אדע שגם אותו הם גייסו על ידי כך שהם הראו לי חלק מהמגויסים. התחלתי לרוץ בניסיון נואש למצוא את דלתות היציע מהמקום ששמו אותנו בו, צעקתי לעזרה ובמהרה כמה אנשים הצטרפו אלי בניסיון לפתוח את דלתות היציאה. כשהדלתות נפתחו נכנס לאולם אור חזק ומסנוור, לא היה ניתן לראות מה נמצא מעברו והוא החל להתפשט ברחבי העולם. האור החל לעטוף אנשים רבים, וכל מי שנעטף על ידי האור נעלם ולא היה ניתן לדעת מה עלה בגולו. עד מהרה האמת המחרידה התגלתה והיה ניתן לראות זאת על פני האנשים באולם, או ללכת אל עבר האור, או לסגור את הדלתות שכנראה הגנו עלינו מחדירת האור, ומשמעות סגירת הדלתות הייתה לחזור להיות מוקפאים.
רציתי לחשוב שזה עוד אחד מהמשחקים הזדוניים שלהם שהם היו משחקים בנו לפני ההקפאה, עוד אחד מהניסויים המטופשים שלהם ובאיזשהו מקום באמת חשבתי כך. ולמרות זאת, למרות הרצון והתהייה על מחשבה זו האימה נראתה גם על פניי.אנשים החלו לרוץ לעבר הדלתות, לסגור אותם או לצאת מהם. חלון ההזדמנויות שלי להחלטה נסגר מהר כמו הדלתות שנטרקו אחת אחרי השנייה.