(לא) מספיק טובה.

בדיעבד אני מבינה שהוא ילד מטומטם, ושלא הייתי צריכה להתייחס, אבל עדיין… זו טראומה. אני עדיין רואה את ההודעה מול העיניים שלי, ומתאפקת לא לבכות.

אז מעשה שהיה כך היה (וחבל שהיה):
"כי אני אוהבת אותך" הקלדתי במהירות. היססתי האם ללחוץ על כפתור ה'שלח'. לחצתי. כולי רעדתי. הוא מקליד.
"אז אל. את לא מספיק טובה בשבילי. אני אף פעם לא אוהב אותך" הוא שלח. רציתי לבכות. אני לא זוכרת אם בכיתי – אני חושבת שכן, אבל אני לא בטוחה.

ונחזור לימינו, הימים בהם אני מפחדת לאהוב אפילו את מי שאני יודעת שאוהב אותי (לא שידוע לי על מישהו כזה…). אני לא מסוגלת לספר לו, לדולב, מה אני מרגישה.
ולבן לפניו, כשרק חשד- מיהרתי להשכיח אותו ממני בכל מחיר – לא שממש הצלחתי, עד שדולב הגיע.
דולב.
גם בשבילו אני לא מספיק טובה?
הוא מגדיר את עצמו כ'חנאן' – גם אני חנונית, לפי דעות מסוימות – אז אולי דווקא יש סיכוי?
ומה אם זה לא יילך? כמו עם חיים. ובן, למרות שבן לא פגע בי.
חיים…
למה בכלל ההורים שלו הולידו אותו?
ילד שנראה כאילו נתקע באבולוציה – אין דרך להסביר, הוא פשוט נראה ככה. ולחשוב שבגלל החיוך התאהבתי בו – כן התאהבתי, לא קראש. שלוש שנים מהחיים שלי בוזבזו עליו.
התאהב בבת דודה שלי, שניסתה לשדך ביננו מחדש, על סמך התמונות שבפייסבוק והשתי דקות שדיבר איתה. כמובן שהיא סירבה להצעת החברות שלו – גם לא הרגישה כלפיו כלום, וגם העובדה ש… טוב, אני אוהבת אותו.
כן, גם אחרי המקרה אהבתי אותו.
ואני חושבת שעדיין, בתוכי, קצת קשה לי לשכוח מהרגשות שהיו לי כלפיו. למרות שמאז אהבתי (אם כי לא יצא מזה כלום), עדיין… יש בי משהו שרוצה שהוא יאהב אותי.
ואני לא יודעת, אם הוא יציע לי חברות… מה אני אגיד? אהיה מסוגלת להוציא את ה"לא" מפי? או שאומר כן?

ולחשוב, שהוא אפילו לא זוכר את זה! הוא לא זוכר שהוא פגע בי ככה! אני עם טראומה, שמי יודע מתי אתגבר עליה, והוא אפילו לא זוכר. ילדה שהייתה איתי בריב בתקופה הזו זוכרת את העניין, כל החברות שלי שונאות אותו יחד איתי, והוא לא זוכר!
יש לו חתיכת חוצפה, לחיים הזה.
אז זהו, שאני מספיק טובה בשבילו, ואפילו יותר מדיי טובה בשבילו – אולי זה מה שחשב אז, אבל פחד לאמר? בכל זאת, הוא מקובל ואני בתחתית הסולם החברתי – כי הוא סתם ילד עלוב, שפוגע בכולם. חתיכת עולב.
ואולי אני לא יותר טובה ממנו, שכן את הסירוב של בת דודתי לא איחרתי להפיץ, והוא כעס. כמה שהוא כעס. אבל זו הייתה הנקמה שלי, הנקמה המתוקה שלי (למרות שלא באמת היה לה טעם, וחבל, כי באמת התחשק לי מתוק). זה עדיין לא ממש בסדר, או שזה כן?

מתי אני באמת אשכח ממנו? יבוא יום שלא אחשוב כל יום עליו?
כן, שנה הבאה, בה ייפרדו דרכינו – הוא הולך לתיכון אחר, אין לו ממוצע מספיק גבוהה בשביל ללכת לתיכון שלי, וגם, בכלל, אני הולכת לכיתת דרמה, כך שבכל אופן לא היה יוצא לי לראות אותו.
אבל אני יודעת, פשוט יודעת, שלעולם לא אהיה מסוגלת באמת לשכוח את זה.
את כמה שהוא פגע בי.
את זה שהוא גרם לי להרגיש לא מספיק טובה בשביל אף אחד.