לעולם לא.

עמדתי על הגבעה הקרובה לביתי, מסתכל סביב על הדשא שהתחיל לבצבץ מתחת למעטה השלג. אמנם הוא נראה מעט נבול לאחר חורף קר, אבל עדיין צבעו הירוק נראה זוהר ליד הצבע הצחור.
על העצים שלרגלי הגבעה כבר החלו לצמוח ניצני עלים ופרחים, וככל שהסתכלתי זמן ממושך יותר על הכל, הרגשתי יותר ויותר את האביב מתקרב.
אם אנה הייתה יכולה, היא הייתה כעת צוחקת את צחוקה המתגלגל, מדלגת אל תחתית הגבעה וחוזרת למעלה, מנסה להרגיש כמה שיותר את השניות האחרונות של החורף לפני שתגיע העונה האהובה עליה.
אם אנה הייתה יכולה, היא הייתה לוקחת את הבקבוקון ששמרה במגירת האוצרות שלה, כפי שנהגה לקרוא לאותה קופסא מרופטת, ומפריחה בועות סבון בכל מקום רק כדי לפוצץ אותן לפני שהיו עפות גבוה, הרחק מהישג ידה.
אם אנה הייתה יכולה, היא הייתה לוקחת את האופניים הקטנים שלה, ורוכבת איתם עד לעיר כדי לחלק את הפרחים הראשונים של העונה תמורה לפרוטות בהן תקנה עוד כמה אוצרות למגירתה.
אם אנה הייתה יכולה, היא הייתה מתיישבת לידי על אחד העצים, ומספרת לי על חלומה מהלילה הקודם, שככל הנראה יכלול דרקונים ונסיכות, ואבירים שמצילים ממלכות עולות באש.
אם אנה הייתה יכולה, היא הייתה הולכת לדפוק בדלתות בתי השכנים ומחלקת להם עוגיות שהיא הכינה ביחד עם אמא, ומבקשת שיגידו לה מאחד עד עשר האם טעמם טוב.
אנה הייתה נוהגת לעשות את כל הדברים האלה כמה ימים לפני תחילת האביב, כשהחורף עדיין מנסה להחזיק את עצמו עד לשנייה האחרונה בכפר הקטן שלנו.
אבל עכשיו לא עוד.
היא לעולם לא תוכל להמשיך להיות אותה ילדה חייכנית ומצחיקה, בעלת הדימיון המפותח והרצון לעזור לאחרים.
לעולם לא עוד.
היא רק תוכל לשכב שם, בעיניים עצומות, כשידיה נחות על ליבה וביניהן פרח בודד שככל הנראה נבל כבר מזמן.
היא רק תוכל להמשיך את חלומותיה, ולא תוכל לספר לי אותם בוקר לאחר מכן.
היא רק תוכל להיות לנצח אותה אנה בת העשר, ולעולם לא תתבגר.
המצבה האפורה בתחתית הגבעה הייתה זו שגרמה לי להיזכר באנה, לאחר זמן רק שלא חשבתי עליה.