חובשי הכומתות – הקדמה

יש דברים שלא ירפו, אפילו כשזה נגמר.
התמונות לא עוזבות והריח נשאר.
יש מלחמה בחוץ ואתה חי עם הידיעה
שאנשים הפכו למכונות של ירייה.
הם יורים אל עבר מטרות לא ידועות
הופכים לבשר תותחים מבלי לראות.
קולות של מלחמה אי שם באופק
מערערים את שפיותי,
גם כשאני מוסווה בסבך של חושך
אני שומע את הלמות ליבי.
כשאני חושב על זה אין סיבה מיוחדת
למה עברתי גיהנום כדי להיות בסיירת.
לא בשביל לשרת את המדינה זה בטוח
או סתם בשביל להסתער בשטח הפתוח.
את התקופה ההיא אני לעולם לא שוכח
איך הפכתי מלוחם לרוצח.
בניינים הרוסים מעלי עשן, עיר שחרבה.
מסביב רק דממת מוות חוץ מקולות המלחמה.
אני לוחם חסר שפיות, שמפחד ממלחמות
שנכנס בתוך עצמו כשנשמעים פיצוצים ויריות.
פוסט טראומה זה לא מילה גסה.
יש דברים שלא ירפו. אפילו כשזה נגמר