נעליים אדומות.

״מה עשית?״ צעקתי אל עבר הנעליים האדומות שלך, הם היו מונחות בפינת החדר וידעתי שיותר קרובה מזה אני כבר לא אהיה.
״אתה כל כך אנוכי! מה שאכפת לך זה רק מעצמך! הולך ומשאיר אותי ככה, ואת כולם ככה״, צעקתי שוב לחלל האוויר הריק והתחלתי לבכות.
התרוממתי מהרצפה והעפתי לרצפה את התמונה שלי ושלך שהייתה תלויה על הקיר, לא מסוגלת לראות את זה יותר.
התמונה נשברה לשניים, בדיוק באמצע, יוצרת קו הפרדה ביני לבינך
כמו במציאות.
אתה בעולם ההוא ואני פה ואתה שוב אנוכי והמחשבה משגעת אותי.
אנשים נכנסים ויוצאים מהבית במהירות ואומרים כל מיני דברים שהם לא מתכוונים אליהם ואני יודעת שאני לא אצא מהחדר הזה לעולם כי זה שוב הכי קרוב שיצא לי להיות אלייך בחיים.
ואני שומעת דפיקות אבל הדלת נעולה ואף אחד לא יכנס כי אף אחד לא ירחיק אותי ממה שנשאר לי ממך.
אני שוכבת על הרצפה וכבר לא נשארו לי מחשבות והרכות שלי כואבות מהבכי והאצבעות שלי פצועות משברי התמונה שניסיתי להדביק כשהבנתי מה קרה ולא יכולתי בדיוק כמו במציאות.
תמיד היית היותר בוגר, ובמצבים שאנשים יצאו מהחיים שלי תמיד חיבקת ואמרת להירגע ושהכל יהיה בסדר, ושהסתדרתי בלעדיהם לפני אז גם עכשיו.
אז למה עכשיו אתה לא פה? לא הסתדרתי לפנייך.
היית בן 18, והעיניים שלך היו ירוקות תמיד. היית אחי הגדול, ואהבת אותי. בלי חוקים, ובלי גבולות. כי ככה זה אחים גדולים.
לדבר עלייך בלשון עבר, עלינו בלשון עבר.
ועוד מעט אני אגדל, ואני גם אהיה בת 18, ואז 19 ובסוף 20 ואתה תישאר בן 18 ואיך אני הופכת להיות האחות הגדולה ואתה נשאר צעיר לנצח עם עיניים ירוקות שישארו סגורות כל הזמן וחיוך מנצח למרות שכל השאר הפסידו.
והיית מלאך ואחרי הלילה הראשון הרגשתי אותך ישן לידי כמו שהיינו קטנים למרות שידעתי שזה לא יכול להיות כי אתה לא פה, אתה ישן במקום אחר שקצת יותר נמוך מהמיטה שלי ויותר קר מהחדר שלך והנעליים האדומות שלך לא נמצאות בו כי הם נמצאות כאן לידי ואני מאשימה אותם בכל מה שקרה.
שלך לנצח, אחותך.