כל אחד והשריטה שלו הקדמה

ליאל קווין- בת 17, כיתה יב, 1.74 מטר. עיניים ירוקות מהפנטות, שפתיים בשרניות ואדומות, עור בהיר ושיער שטני ארוך גלי. אוהבת להתבודד במבנה נטוש ואוהבת את הים.
שקטה, כועסת על כל העולם, צינית וסרקסטית רוב הזמן. לא מדברת על מה שהיא מרגישה עם אף אחד.
עברה לארץ לגור עם קרובי משפחה אחרי שאבא שלה נכנס לכלא בארצות הברית והיא ניתקה איתו קשר. את אמא שלה היא בכלל לא הכירה, אבא שלה אף פעם לא דיבר איתה על אמא שלה. אין לה חברים, היא בודדה מבחירה. חוץ ממשפחת דגן שאימצה אותה אליהם אין לה אף אחד.
דיוויד דגן בן 51 שרה דגן בת 48 ושלושה ילדים. רן בן 21, ושחר וסהר בני 18 תאומים זהים ביופי ושונים באופי.
ליאל היא שורדת לא נותנת לשום דבר לשבור אותה על אף המראה המאוד בובתי ועדין שלה.

בר גידו- בן 21 ,1.85 מטר. אחרי צבא, שיער שחור, עיניים חומות דבש תווי פנים חדים אף קטן ושפתים עבות משורטטות. יש לו צלקת מאמצע הצלעות ועד חצי דרך למרכז הבטן. את הצלקת קיבל כאשר הציל ילדה קטנה מהטרדה של כמה נערים.
יש לו קעקוע מתחת לחזה שהוא מחווה לחברו שמת
התאגרף עד לא ממזמן בכדי להוציא כעסים ואגרסיות והפסיק עם זה. גופו גדול ומפותח. עוזר לנוער בסיכון.
בר הוא בן אדם מאוד שקט, סובלני ונחמד. אוהב לצייר גרפיטי ובעיקר ככה מוציא את מחשבותיו ומה שיושב לו על הלב. לא נותן לשום דבר לשבור אותו ולערער אותו. הכל הוא לוקח במידה.

נקודת מבט בר:
על גופי לבשתי גופיה שחורה גדולה נופלת שהבליטה את גופי השרירי ומכנסיים קצרים הכנסתי לתיק השחור שלי כמה תרסיסי צבע ושבלונות. השחלתי לרגליי את כפכפי הוויאנס ויצאתי מהבית.הלכתי למבנה נטוש שראיתי פעם באחד מההליכות הליליות שלי והחלטתי הפעם לחזור אליו. נכנסתי לתוך המבנה הקירות היו מקולפים, וניחוח של שדה ובר עלה ממנו. הבטתי בכניסה של המבנה בוחר את הגיר שעליו אני רוצה לצייר.
לאחר שבחרתי את הקירמשקלתי מה לצייר ואיך לצייר אני אוהב לקחת את הזמן שלי במחשבות. לפתע שמעתי קול מלאכי יפה מזמר. הלכתי בשקט ולאט לאט לכיוון הקול עד שהגעתי אליו.
ראיתי נערה יפה שישבה על הרצפה שיערה היה קלוע בצמה ובאוזניה היו אוזניות. היא עצמה את עינייה ושרה שיר שקט ועצוב. הקול שלה היה כל כך יפה ושבור. היא נראתה כמו מלאך. היא פקחה את עינייה הירוקות ומבטה ננעץ בי בפחד.
"מי אתה?" היא מלמלה ומבטה היה מפוחד. היא קמה במהירות ממקומה ונדבקה לקיר הכי הרבה שיכלה.
"אני בר" הצגתי את עצמי "אני מצטער לא התכוונתי להבהיל אותך, אני רציתי לצייר גרפיטי על הקיר ושמעתי את הקול שלך אז באתי לראות מי זה" התנצלתי בפניה והסברתי את עצמי. מבטה נהפך לרך יותר אך עדיין נוקשה מעט.
"איך קוראים לך?" שאלתי אותה ולא הורדתי את עיניי ממנה. היא הייתה כל כך יפה ועייניה הירוקות הפנטו אותי, העצב ניכר בהן והיה קשה לפספס אותו.
"לא עניינך" היא פלטה בארסיות קיוותה אולי לפגוע בי וכך להרחיק אותי ממנה. אני מכיר ילדים כאלה, אני עובד עם כאלה. הילדים שעוקצים ותוקפים ישר הם הכי שרוטים והכי קשה להם בחיים. היא עברה מספיק בכדי לוותר על הנחמדות היא נפגעה מספיק והיא מחביאה את זה תחת חזות קשוחה.
"מקובל" אמרתי והיא הרימה את גבותיה בהפתעה. לתשובה כזו היא לא ציפתה. "דרך אגב את שרה ממש יפה" אמרתי והסתובבתי עם גבי אליה לא מחכה לתשובה. חזרתי לנקודה שבה תחננתי לצייר את הגרפטי שלי הוצאתי את תרסיסי הצבע והתחלתי במלאכה ידעתי בדיוק מה אני הולך לצייר ואיך.