התאהבתי במורה שלי פרק 32

לפני הפרק אני רוצה להודות לכולן על התגובות מהפרק הקודם, אתן לא מבינות מה עשיתן לי, חיממתן לי את הלב.
אני באמת מודה לכן אתן הכי מדהימות שיש בעולם!
אוהבת אתכן ומעריכה המון!3>

בן לקח אותי לאכול מחוץ לפנימייה, הוא טוען שאני חייבת לאכול כמו שצריך כי זה יכול להוביל למקומות נורא מסוכנים, אפילו למוות.
הוא ממש הגזים עם התגובה שלו אבל…זה ממש ריגש אותי האמת, אפילו עלתה במוחי מחשבה לעשות את זה כמה פעמים כדי שימשיך לדאוג לי ככה אבל ישר העפתי אותה, אני לא אובססיבית עד כדי כך. האומנם?
"תזמיני מה שאת רוצה, אל תתביישי", הוא אמר ברצינות והביט בי במבט שהוא התכוון למה שאמר. הנהנתי בראשי פעם אחת ועיינתי בתפריט, בדיוק כמו בן.
"אני אזמין לי המבורגר טלה עם צ'יפס וקולה", אמרתי והבטתי בבן שחייך חיוך קטן בעודו מעיין בתפריט, עדיין מתקשה בבחירה שלו.
"אם אתה כל כך מתקשה לבחור מה להזמין פשוט תזמין המבורגר, כמוני", אמרתי מחוייכת, הוא הביט כמה שניות על התפריט ולאחר מכן הניח אותו על השולחן.
"צודקת", הוא אמר וסימן עם ידו למלצרית שתבוא לקחת את ההזמנות שלנו.
המלצרית הגיעה, היא הייתה נורא יפה, שיערה היה בלונדיני טבעי, עיניי דבש, רזה וגבוהה.
ניצוץ של פלרטוט הופיע בעיניה כשהיא הסתכלה על בן, זה כל כך הרתיח אותי, לא הראתי אבל מבפנים בערתי.
היא לקחה את ההזמנות והלכה.
"איך השגת אישור שנצא לאכול מחוץ לפנימייה?", שאלתי, הוא הביט בי עם עיניו השחורות, מרתק אותי אליהן, גורם לי להתמקד רק בהן.
"אני המורה שלך, שכחת?", הוא שאל וחייך חיוך שנראה קצת שובבי, הנהנתי בראשי ותופפתי עם אצבעותיי על השולחן בעוד עיניי מביטות מסביב.
"עכשיו את מוכנה להסביר לי למה את לא אוכלת?", בן שאל והתעמק בעיניי עם מבטו.
"סתם…עזוב", אמרתי, לא רציתי לדבר על זה, בטח שלא פה.
"אל תגידי לי עזוב אלכסה, דברי", הוא פקד עליי.
"בן, באמת…אני לא רוצה לדבר על זה, זה כבר עבר לי, באמת", אמרתי, לסתו התקשחה ונראיתי כזאת קטנה מול גופו המוצק והמאיים.
"אלכסה, תתחילי לדבר", הוא אמר בנימה עצבנית שדיי גרמה לי להילחץ, לא יודעת למה, אחרי הכל זה בן אבל עכשיו…הוא נראה כל כך מאיים ומתכוון לכל מבט.
"בן, אתה המורה שלי, אני לא חייבת להגיד לך שום דבר", החזרתי בנימה עצבנית גם אני, התגברתי על המבטים המרתיעים והמאיימים שלו והחלטתי לעמוד על שלי, אני יותר לא מתכוונת לתת לו לשלוט בי, אנחנו כבר לא ביחד, הוא בסה"כ המורה שלי, אין שום סיבה שאשתף אותו בחיים המתוסבכים שלי יותר.
"אלכסה…" הוא החל לדבר אך המלצרית שבאה עם ההזמנות שלנו קטעה את דבריו והניחה את המגשים אחד לידי ואחד ליד בן.
"תודה", אמרתי וחייכתי חיוך קטן.
הייתה שתיקה, בן הביט בי ואני החלטתי להתחיל לאכול לפניי שגם עכשיו אני אאבד את התיאבון ופשוט אלך.
"וואו איזה טעים, אתה חייב לטעום", ניסיתי לשנות את האווירה ולהפיג את המתח שנוצר בינינו אבל הוא המשיך להביט בי במבט הכעוס שלו, עיניו השחורות התכהו מהעצבים ונראו כמו סערה בלב ים שחור. האמת שהמראה העצבני גורם לו להיות פי כמה וכמה יותר סקסי, ממש התחשק לי לאכול אותו ולא את ההמבורגר העסיסי עם הטלה שהזמנתי.
לבסוף הוא נכנע וטעם מההמבורגר, חייכתי חיוך קטן אך בפניו לא שיחק שום חיוך, רק מבט רציני נמרח על פניו מאז ועד עכשיו, לא מקבל את זה שלא תמיד חייבים לשתף אותו בהכל, אבל אני מאמינה שיעבור לו.
"אלכסה", שמעתי קול מוכר קורא בשמי ולרגע החסרתי פעימה, כשזיהיתי את הקולו שלו טוב טוב. הרמתי את מבטי לכיוונו וראיתי את מתן עומד מולי, מחייך חיוך טיפשי, שתמיד אהבתי והתרגשתי לראות על פניו.
"מתן", לחשתי את שמו, לא ידעתי איך להגיב, מה לעשות.
בן הפסיק לאכול והביט עליי ואז על מתן.
"מה קורה?", הוא שאל, עדיין מחייך.
"בסדר", עניתי ביובש, רומזת לו שיפסיק לדבר איתי ופשוט ילך.
"מי זה החבר החדש שלך?", הוא שאל בזלזול ובחוסר טקט, לא יודע מול מי הוא עומד.
פניו של בן התקשו ובן קם ממקומו ונעמד מול מתן שנראה כל כך קטן מול גופו הגדול של בן.
"מה הבעיות שלך?", בן שאל בשקט אבל שמעו את הכעס בקולו.
"שב בשקט, אף אחד לא דיבר איתך", מתן אמר, ניסה להיות גיבור ליד בן.
"דיי תפסיקו", אמרתי וקמתי ממקומי, נעמדתי לידם, עם כל זה שקשה לי לעמוד מהנפילה.
"אלכסה, תעיפי אותו ממני לפניי שאני מאבד שליטה", מתן אמר ובן פער את עיניו, מופתע מדבריו.
"תקשיב לי טוב מתן, עדיף לך לקחת את הרגליים שלך ולעוף מפה לפניי שאני מאבד שליטה", בן אמר, הפעם הרים את קולו ומתן טיפה נלחץ, למרות שלא הראה אבל אני מכירה אותו.
"למה מה תעשה?", מתן שאל ובן הביט בו ואחרי כמה שניות בעט בשולחן בעצבים ושניי המגשים נפלו על הריצפה וגם הכיסאות. התחלתי לבכות, לא רציתי שהם יריבו בגללי, פתאום ראיתי את הבן של פעם, הבן שבן סיפר לי שהיה פעם, לא רציתי לראות אותו, פחדתי ממה שהוא עלול לעשות.
שמתי כסף על השולחן ותפסתי את ידו של בן אבל הוא משך את ידו בחזרה בעודו לא מוריד את המבט המאיים שלו ממתן.
"בן, אם אתה לא בא עכשיו אני הולכת לבד, תחליט", צעקתי ולבסוף הוא נכנע, יודע שאני מסוגלת לעשות את זה ובא איתי לכיוון הרכב שלו.

עלינו על הרכב, בן החל לנסוע במהירות מופרזת, הוא היה עצבני, לסתו הייתה קשיחה ואחיזתו בהגה התחזקה עד שמרפקי אצבעותיו הלבינו.
זה ממש הפחיד אותי, השקט הזה, לא רציתי לדעת מה יבוא אחריו.