הקיץ של ולנטיין- פרק 1

"תפסיקי לזוז. זה ימרח."
"אם את מתכוונת לזה שאני צריכה להפסיק לנשום, לא."
"לא זה. את ממצמצת."
"העיניים שלי סגורות, סתומה."
"אז אל תפתחי אותן."

אחרי שניקולט סיימה למרוח עלי אייליינר, יכולתי סוף סוף לפתוח את עיניי.

"את מהממת," ניקולט חייכה ואז הסתובבה כדי לעשות את האיפור שלה.

פניתי להתלבש.

בחרתי את מכנסי השורט הפרחוניים שלי ואת אחת הגופיות השחורות מהארון של ניקולט, ביחד עם הכפכפים שבאתי איתם.
ניקולט לבשה ג'ינסים כהים שהגיעו עד הברך וחולצת בטן עם הדפס של לוכד חלומות,עם נעלי הסניקרס הגבוהות שלה.

"מוכנה, ואל?" היא שאלה אותי ובחנה את המראה שלי.
"מוכנה לגמרי, ניק," עניתי וסימנתי למעלה עם האגודלים.

יצאנו מהחדר של ניקולט. אביה ראה טלוויזיה בתחתונים (כמו כל פעם שבאתי אליה) ואמה הכינה מרק בחלוק שלה.
ההורים של ניקולט היו נחמדים, אבל הם תמיד הפחידו אותי קצת. אביה אף פעם לא לבש יותר מתחתונים ונראה כמו מישהו שיאנוס אותך בסמטה חשוכה, ולאמה היו עיניים פעורות וגוף שלדי, כאילו היא לא אכלה שבוע.

"אני הולכת," ניקולט הודיעה להם ויצאנו מהדירה.

המכונית של אדי חיכתה בחוץ. ניקולט קפצה למושב הנוסע ונתנה לו נשיקה ארוכה.

"תמצאו חדר," הזהרתי אותם וחגרתי חגורה.

אדי גיחך. "טוב לראות גם אותך, ולנטיין," הוא אמר ונתן לי חיבוק.

לאחר שכולן חגרו חגורות (הכרחתי אותם), אדי הסיע אותנו לבית של קארינה.

לא בדיוק בית, אלא יותר אחוזה עם בריכה גדולה, גדרות חיות וברביקיו. מהאחוזה עלה ריח של בשר צליו ומשקאות, והייתה מוזיקה חזקה.

ניקולט ואדי נטשו אותי מיד כשנכנסנו, אז הלכתי לבריכה כדי למצוא את קארינה או מישהו שאני מכירה.

"היי, ולנטיין הבתולה הנצחית!" קארינה קפצה עלי וצחקה.

"שתקי," עניתי וחיבקתי אותה בחזרה. "אני רואה שהזמנת לא רק את הכיתה."

"כן, הזמנתי גם כמה ידידים שלי, ועוד ידידים שלהם. אין לי בעיה שתתפסי אחד מהם," קארינה קרצה וצחקה שוב.

"את משוגעת," אמרתי לה ונטשתי גם אותה.

נכנסתי למטבח שלה, שידעתי שנמצא ממש בכניסה לבית שלה, ותכננתי למזוג לעצמי משהו בלי אלכוהול מתוך מבחר האלכוהול שהיה שם.

אך לפני שידי תפסה את בקבוק הקולה היחיד שם, מישהו לקח אותו לפני.

"הינה, אני אמזוג לך," אמר גנב הקולה ושפך לכוס שלי קולה. אז הוא מזג לעצמו ונשען על השיש מולי.

הוא היה גבוה ממני ב-15 ס"מ לפחות, בעל עור בהיר ושיער כהה. עיניו היו חומות, מכותרות בריסים נשיים- לעומת גופו שהיה שרירי וחזק.

"תודה," אמרית ושתיתי מהכוס.

"את ולנטיין, נכון?" הוא שאל. "קארינה אמרה שאת, ואני מצטט, נערה מסכנה שאף פעם לא התנשקה ואני חייב לארח לה חברה כדי שהיא לא תרגיש דחויה."

הרמתי גבה. כעסתי קצת, על קארינה, שתיארה אותי ככה; אבל גם על הבחור שהעז להגיד את זה.

"אני לא מסכנה, וזה שלא התנשקתי זה רק פרט שולי," עניתי בכעס וסיימתי לשתות את המשקה מהכוס שלי.

"להפך. המסכנות שלך היא הפרט השולי כאן," הבחור גיחך ושתה עוד קצת מהכוס שלו.

לאחר מכן לא דיברתי אליו. המשכתי להקשיב למוזיקה, שהיית יותר חזקה עכשיו.

ואז זה קרה.

רצתי החוצה, והמשכתי עד שהמוזיקה הייתה רק קול עמום מאחורי. התקפלתי על הרצפה וסתמתי את אוזניי. עצמתי את עיניי בחוזקה, בידיעה שהאיפור המושלם שניקולט עשתה נמרח עכשיו על המדרכה.

הלב שלי כאב כל כך.

זה היה כמו התקף שיהוקים, רק בלי השיהוקים עצמם- רק הכאב שבא כל כמה שניות, ופי מיליון גרוע יותר. הראש שלי פעם, וכל פעימת לב הסבה לי כאב נורא, כמו סכין שננעצת באותו פצע פתוח.

זה קורה לכולם- כשהמוזיקה חזקה מידי הלב כואב. רק שאותי זה הרג מבפנים.

נשמתי נשימות עמוקות עד שהכאב נחלש וחזרתי לחיים.

לאט לאט, עד כמה שיכולתי, קמתי מהרצפה ונשענתי על הספסל הקרוב אלי.

התיישבתי עליו וניסיתי להירגע.

"אני לא מומחה וייתכן שאני גם מפגר, אבל אני מבין שכואב לך," שמעתי קול לידי.

ומן הסתם, זה היה הבחור.

לפחות הוא לא הכיר אותי, אז הוא לא יוכל לצחוק עלי בגלל מה שקרה עכשיו. אולי הוא ישכח את זה, והכל יהיה בסדר.

"את מרגישה טוב, או שאת צריכה הסעה הבייתה?" הוא שאל וחייך חיוך קטן.

מצד אחד, אני פוחדת שהלב שלי יכאב שוב. מצד שני, אני לא יכולה לעזוב את אדי וניקולט. מצד שלישי, הם נטשו אותי.

"הסעה תהיה רעיון טוב," עניתי וחייכתי בחזרה.

כעבור כמה דקות נכנסתי למכונית שלו. אמרתי לו את הכתובת שלי, והוא התחיל לנסוע מיד.

"אז מה העניין עם הבריחה והשכיבה על הרצפה?" הוא שאל אחרי כמה דקות של דממה.

"כלום," נאנחתי. "כואב לי לפעמים."

"אני לא מקנא בלפעמים הזה."

"תאמין לי, זה לא תענוג."

כשהגענו לבית שלי, הוא חנה מול הכניסה ושאל- "אפשר את מספר הטלפון שלך?"

"למה?"

"כי אני צריך אותו," הוא גיחך.

אמרתי לו את המספר שלי, נופפתי לשלום והלכתי.

כשהגעתי הבייתה ההורים שלי כבר ישנו, אבל היה מפתח רזרבי מאחורי העציץ בכניסה.

התקלחתי והתלבשתי לשינה, ולפני שנכנסתי למיטה בדקתי את הטלפון שלי. הייתה שם הודעה ממספר שלא הכרתי.

#549845500
2"הגעת הבייתה בשלום או שאני צריך להזמין אמבולנס?"

גיחכתי.

#ולנטיין#
"חיה. בינתיים."

#549845500
"אז לא להזמין אמבולנס?"

#ולנטיין#
"לא. אבל תמיד מותר להזמין לי פיצה."

#549845500
"אולי בפעם הבאה."