אם רק תרצי אותי אני שלך לתמיד פרק 1

התעוררתי מהשעון המעורר שלי בבהלה, כבר יותר מחודש שאני בחופש ומתעוררת מאוחר. אבל אני היום עוברת סוף סוף לפנימייה עין יעל, אני כל כך מתרגשת מזה, סוף סוף אני לא הולכת להיות הלא שייכת.
מי אני? אני אמנדה סטיוארט, בת 16, אין לי מושג מי ההורים האמיתיים שלי, הם נטשו אותי כשהייתי בת כמה חודשים בכניסה של הבית יתומים, כשאני בתוך עגלה זולה ופתק שכתוב עליו 'אמנדה' במשך שלוש שנים חייתי בבית היתומים עד שהזוג סטיוארט בא ואימץ אותי.
אני לא זוכרת את היום הזה, בכל זאת הייתי רק בת 3 אבל סיפרו לי אותו כל כך הרבה פעמים: דונה ואדם רצו תינוק בן, וכשלקחו אותם לחדר של כל התינוקות דונה ראתה ישר את העיניים הכחולות שלי נעוצות בה והם הבינו שאני התינוקת שמתאימה להם. הזוג סטיוארט מאוד מאוד עשיר וגר בוילה ענקית עם בריכה גדולה. תמיד הרגשתי לא בנוח שאני שונה מהם. בגלל זה היום אני עוברת לפנימייה.
אני זוכרת את השיחה שביקשתי מדונה ואדם לעבור לפנימייה, את זה שלמרות שהאחריות שלהם עליי כבר לא תהיה שלהם אלא של הפנימייה והם יכולים להתייחס כאילו לא הייתי הבת שלהם, הם ישר אמרו שגם אם אני הולכת לפנימייה היא תהיה פנימייה טובה ואני אוכל לבוא בשבתות לבקר אותם, הם באמת אוהבים אותי ואני מאוד אוהבת אותם.
הלכתי למקלחת, התקלחתי ועשיתי את כל האירגוני בוקר שלי וירדתי למטה. "מה קורה פיץ?" שאל האח החורג שלי דן, אחרי שדונה ילדה את דן היא גילתה שהיא לא תוכל ללדת יותר ואז הם החליטו לאמץ ילד. "בסדר, מתי אתה חוזר לדירה שלך?" שאלתי אותו "אני אבוא עם ההורים ואיתך לפנימייה ואז אני כבר יחזור. מתרגשת מהמעבר?" "לא כל כך" אני יותר מפחדת, רציתי להמשיך אבל חשבתי שעדיף שאני לא אשתף אותו בפחדים של המעבר.
"דן, אמנדה בואו אנחנו צריכים כבר ללכת" דונה קראה לנו מהדלת של הבית ושנינו הלכנו לאוטו, דן עזר לאדם להכניס את המזוודות שלי לאוטו והתחלנו לנסוע, כנראה נרדמתי ממש בתחילת הנסיעה כי כל מה שאני זוכרת אחרי זה, זה את דן מעיר אותי ואומר לי שהגענו. יצאתי מהאוטו עם כל המזוודות, נפרדתי מכולם, דונה ואדם לא נתנו לי לכת לפני שאמרו לי לפחות חמש פעמים שזה עדיין הבית שלי ושאני מוזמנת מתי שבא לי. התחלתי לחפש את המזכירות כשפתאום