שלוש יריות ,לא יותר. פרק 1

שבלי הלכה עם קלואי לקניון, הן הסתובבו שם מלא זמן והלכו למסעדה לאכול.
אחרי ששבלי וקלואי הזמינו , הפאלפון של שבלי צילצל וזאת הייתה סופיה, אחותה הגדולה ששלחה לה הודעה: "שבלי תבואי הביתה" וזהו לא יותר משלוש מילים. שבלי נלחצה והראתה את ההודעה לקלואי שהייתה מופתעת יותר משבלי "אומייגד, שבלי זה נשמע רציני עדיף שתלכי עכשיו לתחנה והביתה מקסימום תחזרי אני אתקשר לאנג'ל שתבוא לפה". שבלי הסתכלה על קלואי ואמרה " סבבה אבל יש מצב את שומרת לי על השקיות האלה?" והצביעה על כמה שקיות שהיו ליד הכיסא שלה ,"בסדר אבל אם לא תוכלי לחזור אני אקפוץ אלייך ואתן לך אותן רק תסמסי לי אם את יכולה לחזור או לא." אמרה קלואי, שבלי הנהנה מהר וברחה בלי לומר מילה נוספת, היא עלתה על האוטובוס הראשון והגיעה הביתה, היא חצתה את חצר ביתה ודפקה על הדלת, אחרי כמה שניות אחותה הגדולה סופיה פתחה לה את הדלת. היא הייתה לבושה כולה בשחור ושבלי לא הייתה רגילה לראות אותה ככה, בדרך כלל סופיה אהבה צבעוניות ובגדים נועזים ויפים לא שחור ומשעמם. היא נכנסה לבית בלי לומר כלום וראתה הרבה מבני משפחתה בשחור. שבלי כמעט התעלפה אבל היא לא ואמא שלה ניגשה אליה ברגע שראתה את שבלי מתחילה לרעוד. היא הובילה את שבלי מהר החוצה ואמרה לה "תנשמי, תחשבי על טוב, תנשמי עמוק ותנשפי" שבלי עשתה זאת והתקף החרדה שלה עבר, היא שנאה את ההתקפים האלה זה בשבילה היה סימן לפחדנות אמא שלה, קתרין, אמרה "נו שבלי את בסדר, זה עבר לך?" שבלי הנהנה " כן זה עבר לי, וזה היה האחרון." , קתרין הובילה את שבלי לחדר השינה של ההורים, היא סגרה את הדלת והושיבה אותה על המיטה " אוקיי אז כשהיית בקניון עם קלואי, אפריל דודה שלך התקשרה היא אמרה שסבתא רבתא לוסינדה… היא… אני מתכוונת שהיא…. נו את יודעת….. נ…פטר….ה" שבלי הייתה בשוק היא לא ציפתה לכך, היא הרגישה את ההתקף מתפס במעלה הגוף, היא לא רצתה שזה יקרה עוד פעם וחשבה " דיייי!!! דיי כבר עם ההתקפים האלה" ופתאום גופה נרגע כאילו ציית לה. היא ענתה "אמא, אני ממש ממש מצטערת, אני מרגישה נורא!" אמה לטפה את ראשה "שבלי זאת לא אשמתך אל תרגישי רע עם עצמך אלה החיים אין מה לעשות, נעבור את זה כמו כל דבר אחר…" , "אבל אמא, זה לא דבר אחר זה שונה זה לא קורה לנו בכל יום".שבלי ענתה וידעה שאמא שלה חושבת בדיוק אותו הדבר, הן היו תמיד מתואמות כאלה ומאז ומתמיד… קתרין הנהנה בחיוב וחיבקה את שבלי. הן ירדו חזרה לסלון ושבלי הייתה צמודה לאמא שלה כל אותו הזמן עד שכולם הלכו, לפתע הפאלפון של שבלי צילצל והיא ענתה "כן? הלו?" מהצד השני של הקו קלואי נשמעה זועמת "הלו?! את רצינית אני שולחת לך אלף הודעות ואת לא טורחת לענות לי??? אפילו לא מילה או שתיים?" פתאום שבלי נזכרה בקניות שלה ושאמרה לקלואי שתתקשר אליה אם היא תוכל לחזור ולקחת אותן לא "יאו! קלואי אני מזה מצטערת שכחתי מהקניות לגמרי וגם ממך ולא, לא בדקתי את הפאלפון שלי ואת ההודעות פשוט את חייבת להבין אותי… א.." אבל קלואי קטעה אותה "מה בדיוק יש להבין שאת חושבת רק על עצמך?!שעתיים חיכיתי פה בקניון בציפיה שתעני לי!" ,שבלי נמלאה זעם "תקשיבי לי טוב טוב גברת קלואי אולי אני שכחתי ממך ומלהתקשר אלייך אבל את צריכה להבין שאני לגמרי בשוק כמו כל המשפחה שלי!!!" , "מה קרה?! את חייבת להגיד לי?" קלואי אמרה , "אהה , פתאום אני לא חושבת על עצמי…" שבלי הרגישה כעס ועצב באותו הזמן "פתאום מעניין אותך לשמוע מה יש לי להגיד" , קלואי אמרה " סליחה אני באמת מצטערת" ,שבלי אמרה "טוב בסדר וואטאבר, פשוט תביני אותי אני מאוד מבולבלת ברגשות שלי…" שבלי נעצרה ונשמה עמוק "פשוט… העניין הוא שכשאני ואת טיילנו ונהנו ואכלו בקניון… דודה שלי, אפריל, התקשרה להוריי ואמרה שסבתא לוסינדה… נפטרה" .
שבלי בקושי ביטאה את המילים, מהצד השני של הקו קלואי כמעט ולא נשמה , הריי היא וסבתא של שבלי היו דיי מקורבות והן אהבו זו את זו כמעט כמו שקלואי אהבה את סבתא שלה, וזה באמת היה ממש קשה בשבילה כמו לשבלי "יאו שבלי אני מזה מצטערת, אני לא מאמינה שככה התהפכתי עלייך בצעקות וכעס, לא היה לי מושג שזה מה שעובר עלייך, אני אמצא דרך לפצות אותך על זה. מה דעתך לבוא לישון אצלי או משהו? ונראה סרטים ונאכל כל מיני שטויות ההורים שלי בדיוק היום היו בסופרמרקט אז המטבח מפוצץ באוכל." שבלי חשבה שזה יהיה רעיון טוב ללכת לחברה לדבר על זה אבל לא חשבה שקתרין אמא שלה תסכים.
"אני לא יודעת, אני מבינה שאת וקלואי מקורבות מאוד וזו תהיה הפעם המיליון שלך אצלה, אבל השאלה אם את רוצה באמת ללכת למישהו ולא להישאר בבית בימים כאלה… אני לא נגד… אולי קצת… אבל אם זה יעזור איכשהו, אז אני בעד." קתרין אמרה לשבלי, ושבלי הנהנה "אני באמת הייתי נשארת בבית אבל אני צריכה כרגע חברה שתקשיב לי, אני יודעת שגם את תקשיבי לי אבל… אני לא באמת יודעת איך להסביר את זה… אמא, אני באמת אוהבת אותך אבל אני רוצה כרגע ללכת לקלואי." קתרין ענתה "טוב, אני מבינה אותך תהני אצל קלואי." ושבלי הלכה לארוז את הבגדים שלה וצילצלה לקלואי "היי קלו, אמא שלי מסכימה, מה עם אמא שלך?" , "גם אמא שלי מסכימה גם ככה זה חופש ולא אכפת לה כל כך" , שבלי ניתקה, חיבקה את הוריה ואחותה ואבא שלה הסיע אותה.
"שבלי את בסדר?" שאל אותה אביה , תומס, "את מרגישה טוב?", שבלי הנהנה קלות וחייכה "כן אני בסדר גמור, פשוט חשבתי לרגע על משהו" , "אכפת לך אם אשאל על מה?" תומס שאל ושבלי הנהנה "כן אכפת לי, לא בעצם זה לא כזה חשוב פשוט חשבתי אם לקחתי הכל" , תומס צחק ושבלי צחקה גם אבל ידעה שגם היא וגם אביה חשבו על לוסינדה. כששבלי יצאה מהאוטו ולקחה את המזוודה שלה, קלואי רצה אליה וחיבקה אותה, בנתיים מהאוטו תומס אמר: "שבלי אני נוסע הביתה אם תצטרכי משהו תתקשרי." שבלי לא ענתה היא וקלואי המשיכו להתחבק ותומס נסע. קלואי אמרה "טוב בואי ניכנס הביתה, למה אני קופאת פה." וצחקה ושבלי צחקה איתה, באמת היה קר בחוץ וקלואי לבשה פיג'מת שמלה בצבע תכלת סגול עדין. הן נכנסו לביתה של קלואי ואמה של קלואי, אריאה, רצה לעבר שבלי וחיבקה אותה "אני מאוד מצטערת בשבילך, קלואי סיפרה לי."אריאה אמרה ושבלי ענתה "זה בסדר…" והחלה לבכות, היא נסתה להירגע אבל פתאום הרגישה הרגשה מוזרה, הדופק שלה עלה והיא התחילה לרעוד "אוי לא! רק לא זה!" היא חשבה לעצמה "רק לא התקף חרדה", היא הייתה מוכנה לעשות הכל כדי שההתקפים האלו יפסיקו, לפתע היא נזכרה שכשהיה לה התקף חרדה מוקדם יותר באותו יום ואמא שלה שאלה אותה אם היא בסדר היא אמרה לה שכן וההתקף ההוא היה האחרון, והיא רצתה לקיים את ההבטחה שלה היא ניסתה לנשום ולהשתלט על הגוף שלה אבל בלי שום הצלחה, קלואי ואריאה כבר ידעו שלשבלי יש לפעמים התקפי חרדה והן היו מתורגלות, אריאה מהר תפסה בידה של שבלי והובילה אותה החוצה, לחצר, והרגיעה את שבלי, לאחר שנכנסו חזרה הביתה, קלואי ושבלי עלו לחדרה של קלואי ואריאה נשארה בסלון והמשיכה לצפות בטלוויזיה. שבלי התאכזבה שלא הצליחה לשלוט בעצמה. כאשר נכנסו לחדר, קלואי הדליקה טלוויזיה ושמה שני פופים גדולים מול הטלוויזיה, היא הניחה מגש מלא בג'אנק פוד והתיישבה על הפוף הצהוב היא קראה לי :"בואי שבלי, נראה איזה משהו בטלוויזיה." שבלי על הפוף השני, הוורוד "הצבע של הפוף הזה הוא בדיוק הצבע ההפוך של החיים שלי,שחור." שבלי אמרה והתיישבה על הפוף, קלואי הסתכלה עלייה ושאלה: "את רוצה להתחלף?". שבלי נענעה בראשה כ"לא" וקלואי התסכלה עליה במבט מלא רחמים. לאחר כמה שעות שתיהן הלכו לישון, אבל שבלי לא הצליחה להירדם, בכל פעם שעצמה את עיניה היא נזכרה בדמותה של סופיה שלובשת שחור, בניחומים של אמה, ובפרצוף מלא הרחמים של קלואי, היא הרגישה חלשה "אני לא צריכה יותר שירחמו עלי ושינחמו אותי, אני מספיק גדולה בשביל להתמודד עם האבל. אני חזקה."
למחרת בבוקר , כששבלי קמה, היא ראתה שקלואי כבר לא בחדר, שבלי הלכה לעבר המטבח וראתה את אריאה וקלואי מכינות אוכל. קלואי הסתובהה אל עבר שבלי "היי שבלי! את רעבה?" קלואי שאלה , שבלי אמרה " לא אני בסדר." והתיישבה באחד מהכיסאות, קלואי חזרה להכין את הסלט ואריאה אמרה: "שבלי, אבא שלך התקשר הוא אמר לך להיות מוכנה עוד רבע שעה, הוא אמר שיש איזשהו משהו חשוב לעשות אבל לא אמר מה…" שבלי ענתה: " טוב, אז אני אלך להתארגן." היא קמה מהכיסא והלכה חזרה לחדר של קלואי "המשהו החשוב הזה זה הכנות להלוויה של לוסינדה." היא השלימה את המשפט של אריאה לעצמה. כששבלי הגיעה הביתה היא ראתה את אמא שלה ואת סופי יושבות על השטיח בסלון ומסביבן מליונים על גבי מילונים של אלבומי תמונות. היא הבינה שצדקה בקשר להכנות, והצטרפה אליהן, לאחר כמה דקות שבלי מצאה תמונה צבעונית, שם היא ראתה את לוסינדה מחזיקה ילדה קטנה, שתיהן חייכו אל המצלמה, מאחוריהן היה ים ושמש זהובה, מאחורי התמונה היה כתוב תאריך ששבלי הכירה וציפתה לו כל שנה, תאריך יום ההולדת שלה. אבל השנה שהייתה כתובה על גבי התמונה הייתה השנה שבה שבלי נולדה, אז שבלי שיערה שזאת כנראה סופיה וסבא שלהן צילם אותן, התמונה הייתה מלפני 17 שנים,17 שנים לפני מותה של לוסינדה.