"כאב של לוחמים" – פרק עשרים ושלוש

פרק 23 – שוב

"את מקומה של אהבה גדולה, יכולה להחליף רק אהבה אחרת."
– קווין קוסטנר
***
הדמעות נשרו מעיניי, הרגשתי את כל העולם שלי מתרסק. מי אני לידה? אף אחת. היא אהבת חייו, אני… אני רומן של חודש וחצי. רומן של חודש וחצי עם ילד מרואי. אלוהים, איך הסתבכתי ככה? איך הגעתי למצב שתוך שלושה שבועות אני נותנת לגבר את הבתולים שלי?
"נוגה, זה לא מתאים-"
"מה לא מתאים?" רואי התרחק מנוגה והניד בראשו לשלילה. באותו הרגע ליבי התמלא בתקווה.
אולי בכל זאת הוא מעדיף אותי?
"כל… זה. מה את עושה פה?" למרות הכל, קולו היה רך ואוהב כלפיה. הדמעות לא חדלו לזלוג על לחיי. רואי אפילו לא שם לב אליהן, או אלי.
הוא היה שקוע בנוגה, בהגעה הפתאומית שלה.
"התגעגעתי אלייך, רואי. אני… אני אוהבת אותך. אני צריכה אותך." היא אמרה בקול רך, אך ייבבות נפלטו משפתיה הרועדות. מסקרה שחורה הייתה מרוחה מתחת לעיניה, מה שגרם לה להראות אפילו יותר נואשת ומסכנה.
ובכל זאת, היא נשארה יפייפיה, בדיוק כמו בתמונה.
איך אני יכולה להתחרות במישהי יפה כל כך?
"את לא יכולה לחזור אחרי יותר משנה, נוגה." רואי סינן בשקט, ואני פשוט עמדתי שם והבטתי בהם, מביטים זה בזו, בעיניים רכות, אך גם מבולבלות. מה אני עושה פה? למה אני נשארת לעמוד כאן ולדמוע, מבלי שרואי בכלל ישים לב שאני כאן?
אני אוויר ליד נוגה. ידעתי למה אני נכנסת, ובכל זאת נכנסתי לכל העסקה המפוקפקת הזאת.
הבטתי ברואי בפעם האחרונה, ליבי פעם במהירות רק מלראות את פניו היפות. הוא היה שלי לחודש וחצי.
רק לחודש וחצי.
אולי זה באמת נכון, שכל אחד צריך לצאת עם מישהו ברמה שלו. רואי לגמרי לא ברמה שלי. אני… אני סתם עוד אחת. הוא אליל.
סובבתי את גבי אליהם ויצאתי מהסלון במהירות. נעמדתי לצד דלת הכניסה והרמתי את תיק הגב שלי, כשהרגשתי לפתע יד גדולה וחמה על זרועי. קפצתי בבהלה ופניתי להביט ברואי, שהביט בי בעיניים רכות ואוהבות.
"אריאל-"
"אני מצטערת שבאתי, אני… אני אלך." ניגבתי את דמעותיי והתרחקתי ממנו, אך הוא התקרב אלי שוב וניגב את דמעותיי בעזרת אגודלו,
"ילדה יפה… אל תבכי. אני אוהב אותך, את יודעת את זה, נכון?" בידו הפנויה הוא ליטף את שיערי. הדמעות לא חדלו לזלוג במורד לחיי,
"איך אתה יכול להגיד את זה, שאהבת חייך בסלון שלך, מתחננת לפנייך שתחזור אליה?" לחשתי בשקט, אך גם בחוסר הבנה.
"אריאל…" רואי לחש בשקט ובייאוש. הנדתי בראשי לשלילה,
"זה בסדר. אני… אני מבינה." לחשתי ברכות, אך לפתע רואי של מבטו הפך לכועס,
"מה את מבינה? את לא מבינה כלום. אני לא רוצה אותה, אריאל. אני רוצה אותך." הוא אמר בכעס, אך למרות שהדברים נאמרו בכעס, הרגשתי את ליבי השבור הופך לשלם בחזי. חייכתי חיוך רפה והבטתי בו בעיניים עייפות,
"אתה באמת מעדיף בחורה, שהיא הטירונית שלך, שאתה מנהל איתה מערכת יחסים חשאית, על פני הבחורה הכי יפה בארץ, שעד לפני שלושה שבועות הייתה לך תמונה שלה בסלון, איתך?" שאלתי בחוסר הבנה.
"לא." הוא אמר, ואז המשיך,
"אני מעדיף את האישה הכי יפה בעולם, שאני אוהב אותה, והיא גורמת לי להרגיש דברים שלא הרגשתי עם האקסית שלי." רואי התקרב אלי יותר, ואני הסמקתי במבוכה, אך גם בעונג. הוא באמת חושב שאני האישה הכי יפה בעולם?
לפתע נשמע תקתוק עקבים, ותוך שניות בודדות נוגה הייתה מולנו, מביטה ברואי בעיניים פגועות.
ממה היא נפגעת בדיוק? היא זאתי שעזבה את רואי, לא ההפך.
"אתה מעדיף ילדה על פני? בת כמה היא בכלל, ארבע עשרה?" היא אמרה בלעג, אך ראו על פניה שהאגו שלה טיפה נפגע. אולי יותר נכון נרמס.
"נוגה, תשקלי מילים." רואי סינן מבעד לשפתיו הקפוצות. למה הכל חייב להיות כל כך מסובך?
"אני יכולה לפחות לישון פה עד מחר במוצאי שבת? אין תחבורה ציבורית." נוגה שילבה את ידיה על החזה שלה והביטה ברואי במבט בוחן. אלוהים, באיזו מפלצת הוא התאהב? יש תחבורה ציבורית עד השעה שש בערב, קצת לפני כניסת השבת.
"לא."
"רואי-"
"אמרתי לא." הוא נבח, ולפתע הרגשתי את ידו נכרכת סביב מותני. הסמקתי מעט.
"אני לא שואלת בכלל, זה הבית שלי. אני נשארת פה עד מוצאי שבת."
"זה היה הבית שלך עד שעזבת אותי!" רואי צעק בזעם.
ראיתי על פניה היפות של נוגה שגם היא מתעצבנת,
"אם לא היית מתנהג כמו שמוק ונעלם מהבית כל הזמן לא הייתי עוזבת אותך!" היא צרחה. אז אלו השטויות שרואי עשה, שהשפיעו על הזוגיות שלו עם נוגה?
לפתע אחיזתו של רואי הרפתה ממני, וראיתי כי הוא מביט בנוגה הבוכייה בעצב ורכות. הוא ניגש אליה וחיבק אותה, ואני הרגשתי את העלבון והכעס מתגבשים בי ומעיקים עליי. חלפתי על פניהם במהירות והלכתי לשירותים, נכנסתי אליהם ונעלתי את עצמי. התיישבתי בצמוד לדלת העץ, וקברתי את ראשי בין ידיי.
למה הוא לא יכול להעיף אותה מפה וזהו? למה הוא חייב לחבק אותה, להביט בה במבטים כאלה משמעותיים? כעסתי על רואי, כעסתי על נוגה. כעסתי על כולם. למה הכל חייב להיות כל כך מסובך, כשמדובר בי וברואי?
קודם רז, עכשיו נוגה. והכל על מצע של ילד קטן שמתבשל לי ברחם.
דפיקה נשמעה על הדלת. לא עניתי, לא רציתי לענות. לא רציתי לראות עכשיו את רואי. פחדתי שאני אתפרץ עליו, או אפרוץ בבכי מעורר רחמים, מולו.
"אריאל, תפתחי לי." קולו של רואי היה שקט. לא עניתי ולא זזתי ממקומי.
"בבקשה." הוא התחנן. נאנחתי בשקט וקמתי מהרצפה. אני חייבת ללמוד להגיד לו לא.
פתחתי את הדלת והבטתי ברואי, שעיניו מיוסרות ומלאות רכות. למה הוא מביט בי ככה?
"מה?" לחשתי.
"היא תשאר לישון פה, בסדר? אנחנו נישן בסלון והיא תישן בחדר שלי." הוא אמר בחשש, ואני כבר התחלתי להרגיש את זרם הדם שלי נהיה מהיר ועצבני. הוא רוצה ששנינו נישן בסלון, והיא תישן בחדר שלו? לעזאזל, למה באתי אליו בכלל?
"טוב." אמרתי בשקט והסטתי את מבטי ממנו. לא משנה כמה הוא יפה, לא יכולתי להסתכל עליו באותו הרגע.
"אריאל-"
"אמרתי טוב, רואי. מה אתה רוצה?!" נבחתי בעצבים. רואי שתק ולא ענה ואני יצאתי מהשירותים והלכתי לכיוון הסלון, שהיה ריק, אך על הספה היו מצעים, כרית ושמיכה. סידרתי את המצעים על הספה, ואת הכרית בצד הספה, נשכבתי עליה, ראשי אל משענת הספה, ועצמתי את עיניי. ממש לא היה לי חשק לדבר עם רואי.
"אריאל-"
"לילה טוב, רואי. אם תרצה, תעיר אותי לארוחת ערב. אבל אני בספק שתעשה את זה. אולי אתה ונוגה שלך רוצים ללכת לארוחת ערב רומנטית לאור נרות." פלטתי בארסיות, אך לא היה לי אכפת. זה הגיע לו, היחס הזה.
"זין…" שמעתי את רואי מקלל בשקט, ואז שמעתי צעדים מתרחקים ונעלמים. ניסיתי להרגע ולישון, אבל הניסיון הזה היה לשווא. איך אני יכולה להרגע שנוגה הזאת מסתובבת בבית של רואי?
היא והציצים האלו שלה. שתחנק.
לאחר כמה דקות של שקט הצלחתי להרדם, ולמרבה הפלא, שקעתי בשינה עמוקה.
***
"אריאל," שמעתי קול מוכר וילדותי, שהכרתי טוב, אך לא טוב מאוד.
ידעתי למי שייך הקול מלא שמחת החיים והילדותיות האלו.
פקחתי את עיניי והסתובבתי על גבי, פונה להביט באלמוג המחוייכת שמביטה בי ברכות. גלגלתי את עיניי,
"אח שלך שלח אותך?" שאלתי והתיישבתי בספה, אלמוג צחקקה לה,
"נוגה הזונה הזאת… שתמות כבר." היא אמרה והנידה בראשה בזעם. התאפקתי לא לחייך,
"אסור לך לדבר ככה." נזפתי בה.
"היא בכל זאת זונה." אלמוג צחקקה, צחקתי גם אני והנדתי בראשי בשעשוע.
אלמוג התיישבה לצידי וחייכה מעט,
"את יודעת שהוא אוהב אותך יותר, נכון?" היא שאלה, ואני חייכתי חיוך עצוב. אוהב אותי יותר? רק בחלומות הכי מתוקים שלי.
"היא אהבת חייו, אלמוג. מי אני לעומתה? סתם עוד מישהי." לחשתי בעצב, וכבר הרגשתי את הדמעות מטפסות במעלה גרוני.
"היא הייתה אהבת חייו," אלמוג אמרה ואז חייכה,
"עכשיו את תפסת את המקום הזה." היא חייכה ודחפה אותי מעט עם הכתף שלה. איך ילדה בת ארבע עשרה יכולה להיות בוגרת כל כך?
"איפה שניהם?" שאלתי בחשד, מה שגרם לאלמוג לצחוק,
"נוגה חזרה לבית שלה, ורואי במטבח."
הרמתי את גבותיי,
"במטבח?" שאלתי בשעשוע.
"מסתבר." רז צחקקה ואני קמתי מהספה,
"אני שניה חוזרת." חייכתי אליה והלכתי לכיוון המטבח, שנדף ממנו ריח של עשן. נכנסתי למטבח והבטתי ברואי מביט בעוגה שרופה לגמרי בעיניים אומללות. חייכתי חיוך קטן,
"נראה שהיא קצת נשרפה." ליבי התחמם מעצם זה שהוא ניסה להכין עוגה.
רואי הרים אלי את עיניו והחזיר את התבנית לתנור, ואז התקדם לכיווני,
"קצת?" שאל ברכות, חייכתי חיוך קטן ועיקמתי את אפי,
"ממש טיפה." צחקתי בשקט, ורואי כרך את זרועותיו סביבי,
"אני מצטער, אריאל. אני מצטער שהתנהגתי כמו דפוק." הוא הביט בי בעיניים עצובות. השפלתי את מבטי לרצפה ולא עניתי. הוא באמת התנהג כמו דפוק.
"אתה רוצה לחזור אליה, רואי? זה העניין?" שאלתי בעצב. הדמעות כבר זלגו במורד לחיי.
"בחיים לא. היי, תביטי בי." הוא אמר בקול קשוח. הרמתי את מבטי אליו, עיניו היו החלטיות.
"את היחידה שאני רוצה. מובן?" הוא אמר. צחקקתי בשקט והנהנתי מעט,
"מובן." לחשתי.
"יופי, עכשיו בואי הנה," הוא הצמיד אותי אליו אפילו יותר ונשק לשפתיי ברכות
ובגעגוע.
צחקקתי בשקט ונשקתי לשפתיו ברכות, ואז ניתקתי את שפתיי משפתיו, מה שהצריך ממני הרבה כוח, שבקושי ויש לי,
"אחותך בסלון." הזכרתי לו. רואי חייך,
"זכרתי שאת רצית שהיא תבוא לארוחת ערב," רואי הוביל אותי לכיוון המקרר ופתח אותו. באחד הייתה מחבת גדולה ובה פסטה ברוטב שמנת, ובשני המדפים האחרים היו שני סירים מכוסים.
הבטתי בסירים בעיניים המומות,
כמה זמן ישנתי, שהוא הספיק להכין את כל האוכל הזה?
"רק העוגה לא הצליחה כל כך…" רואי מלמל, ואני הסתובבתי אליו והדבקתי לו נשיקה ארוכה על השפתיים. למה פחדתי שהוא יעזוב אותי בכלל? אלוהים, זה רואי! הגבר הכי מדהים בעולם כולו, ולא רק מבחינת היופי.
"אני אוהב אותך." רואי לחש לשפתיי. לחיי האדימו במעט,
"אני אוהבת אותך." לחשתי ברכות וליטפתי את הלחי שלו,
"ותודה שהכנת את כל זה, אתה מדהים." נשקתי לשפתיו עוד נשיקה קטנה והצמדתי את מצחי למצחו. אני אוהבת אותו. אני פשוט אוהבת אותו.
"אלמוג לא נשארת לישון כאן," רואי אמר. צחקקתי והרמתי את גבותיי בשעשוע,
"ומה אתה מנסה להגיד פה, אדון חרמן?" שאלתי בשובבות.
רואי הצמיד את שפתיו לאוזני,
"שאני הולך לזיין אותך כל הלילה, עד שתגידי לי להפסיק." הוא נשק לאוזני.
כל גופי רעד,
"אני בחיים לא אגיד לך להפסיק, רואי."
***
"האוכל ממש טעים, רואי." אלמוג אמרה בהתלהבות ואני הנהנתי במרץ,
"הפסטה ממש טובה!" אמרתי בפה מלא פסטה ברוטב אלפרדו. רואי צחק והביט בי בעיניים אוהבות,
"אני שמח שאהבתן."
לאחר שסיימנו לאכול, רואי החזיר את אלמוג הביתה, ואני נשארתי בבית היפה והחם של רואי. הוא הפתיע אותי, עכשיו תורי להפתיע אותו.
סידרתי את הבית, שטפתי כלים ואת הרצפה, ונכנסתי להתקלח. רציתי שהוא יחזור לבית נקי ומסודר.
זימזמתי לעצמי שירים מוכרים וחפפתי את שיערי, שלפתע דלת המקלחת נפתחה, רואי עמד בפתחה. לחיי האדימו במהירות, כי ידעתי שהוא רואה את הגוף שלי דרך הזכוכית שהפרידה ביני לבינו.
"אריאל, סידרת את כל הבית." הוא אמר, הבעה המומה הייתה על פניו. צחקקתי והנהנתי,
"מה מפתיע כל כך?" שאלתי בחוסר הבנה. רואי הוריד את חולצתו, את מכנסיו את הבוקסר שלו ונכנס למקלחת, נצמד אלי ונושק לשפתיי. המים החמים הרטיבו את שנינו. כרכתי את ידיי סביב צווארו של רואי ונצמדתי אליו. כעבור שניות בודדות, רואי היה בתוכי. במשך דקות ארוכות גנחתי, צעקתי את שמו, ולבסוף גמרתי, וגם רואי גמר, בתוכי.
יצאנו מהמקלחת, אני עטופה במגבת גדולה וחמה ומותניו של רואי עטופות במגבת קטנה. קרסנו על המיטה, ורואי עלה מעליי. צחקתי והבטתי בו בשעשוע,
"שוב?" שאלתי.
"שוב." רואי נשק לשפתיי והוריד ממני את המגבת.
שוב.