בני האלמוות ספר I: המלחמה מתחילה- פרק 3

פרק 3: המחלקה שהתאבדה

– נקודת מבט ג'וש –
כשראיתי את ג'ייס אוחז במפרק כף ידו של זירו ליבי החסיר פעימה, אם המדריך הזה או סתם מדריך ושנינו דמיינו את זה? הרי יש מחקרים שהראו שלתאומים יש דמיון שונה אבל גם משותף.
"יופי זה הלך מעולה." אמרתי בציניות, הרגשתי שאני חייב לומר משהו בשביל לשבור את הקרח.
"אם אנחנו סתם דמיינו, מה שרוב הסיכויים קרה הוא יכול לתבוע אותך על שימוש באלימות." אמרתי בעוד שאנחנו מתקדמים לעבר הדלת, "איזו אלימות בדיוק, זו הייתה הגנה עצמית. הוא קירב את היד שלו אליי אז תפסתי אותה, שום דבר אלים." אמר בהסבר ופתח את הדלת,
עברנו שנינו כאחד מבעד הדלת ואז זה קרה.
המטופלים התקדמו מחדרם לעבר המסדרון שבו היינו כל הכיתה של הקורס, כולם עמדו על רגליהם וכולם הביטו בנו, השקט שרר. המטופלים עמדו דום וכך גם הרופאים והתלמידים, חיפשתי עם עיני את זירו או את אל- המורה שלנו להיסטוריה אבל שניהם נעלמו.
"מה הולך פה?" ג'ייס שאל אותי, ידי רעדה. ידעתי שמשהו הולך לקרות. כולם עמדו זקוף ואז כולם כאחד שלפו מכיסם אולר, היה לו ניצב אדום והלהב היה דיי חד. כולם אחזו באותו סוג של אולר,
"מה הם הולכים לעשות?" לחש ג'ייס, "אני.." לחשתי בפחד,
ואז כאחד הם קירבו את הלהב לגרונם "לא!" פלטתי ואז שיספו את גרונם ביחד, הם התמוטטו על הרצפה, הפעם כל אחד ברגע שלו,
"רוצו!" שמעתי קול קורא, ניסיתי לחפש מי אמר את זה, מנסה להתעלם מזה שעכשיו כל המחלקה התאבדה.
ג'ייס היה ממוקד בכל המתאבדים הללו, לא קורה הרבה פעמים שדמעות עומדות לו על עיניים אבל הוא אף פעם לא הוריד אחת מהם.
אפילו לא בהלוויה של אימא.
"שמעת את זה?" שאלתי, "רוצו!" הקול הדהד ג'ייס הנהן באיטיות, החלטנו לעשות את זה.
"הכל יהיה בסדר ג'ייס בוא נעוף מפה!" קראתי, מיד רצנו לעבר היציאה, מקווים למצוא אותה.

– גוף שלישי –
"תריצו לאחור." אמר המפקד בקול סמכותי, מביט במצלמות האבטחה. מביט איך כולם שולפים אולר ומשספים את גרונם. "עצרו פה!" קרא ומצביע לכיוון שני הנערים שהיו שם והביטו בזה, ג'ייס וג'וש.
שיערו היה מרוח בג'ל כמו צבע שיערו ככה צבע עיניו, שחורות. הוא שרירי ומחוטב ותמיד חשב לעצמו שהוא יעשה משהו גדול כשיהיה מפקד, זה יהיה הסיפור הגדול שלו.
"אני רוצה שתבררו לי על שני הנערים האלה, מי הם, איפה הם גרים, קרובי משפחה הכול! יש סיבה לכך שהם ברחו ואני רוצה אותם בשולחן החקירות שלי." הוא אמר בסמכות, שני השומרים שהביטו במראה הזה שוב ושוב הזדעזעו.
השוטרים שהיו מאחוריו היו בגיל העשרים לחייהם, שלושתם לובשים את מדי המשטרה.
"אין בעיה המפקד." אמר הבלונדיני מהשניים והשניים הלכו.
המפקד הריץ את זה שוב ושוב, אחד מהשומרים הביט בתג הזהוב שלו
מפקד התחנה רונסנסקי.

– נקודת מבט ג'וש –
ג'ייס נעל את הדלת ואני נזרקתי על ספת העור שלנו, "איזה יום." אמרתי, מנסה להדחיק את המראה הזה.
"זירו לא היה שם, וגם לא אל." אמר ג'ייס וישב על הכיסא שבמטבח, חושב לעצמו קצת.
"אני בטוח במיליון אחוז, זה זירו. זירו עשה את זה!" אמר בהחלטיות, פרקתי עליו את היום הזה
"תתאפס על עצמך! זירו לא מכשף או משהו כזה, אין דברים כאלה!" קראתי,
"יש לך עוד הסבר לכך שכול המחלקה התאבדה?!" הוא ידע להשיב, "זה זירו." שמעתי את אותו קול, והפעם ראיתי את פניו ואת גופו.
הוא היה גבוה ושרירי, עורו היה שזוף ושחום. עיניו בצבע ברקת, זוהרות. שיערו החום בהיר התנופף ברוח, אפו היה קטן והוא חייך לעברינו, מביט במבט המופתע של שנינו.
"ומי אתה?" שאלתי וקמתי מהספה, ג'ייס אחריי. מתקרב אליו.
"שמי הוא סטפאנו טאו אמורטו," הוא אמר במבטא לא מזוהה, "אתם יכולים לקרוא לי טאו," הוסיף
"אתה אמרת לנו לרוץ, למה? ואיך ידעת שזה זירו ומה הולך כאן?" ג'ייס שאל המון שאלות, הוא היה מבולבל.
"ראשית כל אתם צריכים להאמין לי, אם לא תאמינו לא תצליחו להבין בחיים." הוא אמר, ג'ייס הביט בי ואני בו, ואז החזרנו את מבטנו לטאו.
"אוקי אז נתחיל מזה." הוא אמר ואני וג'ייס אמרנו בציפייה.
"אני ערפד."