מציאות אחרת- פרק 13 (האנה וליאם)

האנה:

הגענו לביתו של ליאם בשעות הצהריים. הבית שלו היה ממוקם בדרום העיר, בשכונה צפופה עם בתים קטנים ודי מוזנחים; החצרות של הבתים היו צהובים ולא מטופחים, הבתים היו סדוקים עם צבעים מיושנים שהתחילו להתקלף, ראיתי כמה ילדים מתהלכים בחוסר מעש ברחובות, חלקם ישבו על הגדרות ועישנו וחלקם רכבו על אופניהם בשעמום.
הבחנתי בליאם מציץ בי כשהגענו לשכונה שלו, ידעתי שהוא בוחן את התגובה שלי. היה לי מוזר לראות את חוסר הביטחון שלו באופן כזה.
הגענו לביתו לאחר כמה דקות והוא חנה על המדרכה. הבית היה בעל קומה אחת עם שביל צר שהוביל לדלת הקדמית שלהם שהיה בצבע כחול עמוק. החצר שלהם היה בדיוק כמו שאר החצרות בשכונה, צהובה ונובלת, ללא פרחים וללא שום טיפוח. ראיתי אופניים זרוקים על הדשא הנבול בשעה שיצאתי אחר ליאם מהמכונית וניגשנו לבית.
ליאם פתח את הדלת ונכנס לבית ואני בעקבותיו; הוא תחב את ידיו בכיסיו וקרא לאימו. פנים הבית היה מאוד קטן, דלת הקדמית הובילה אותנו לסלון הביתי למראה, עם שתי ספות חומות וטלוויזיה על שידה גדולה עם מסגרות של תמונות. הסלון הוביל למסדרון צר וחשוך למראה שהנחתי שהוא מוביל לחדרי השינה ולחדרי השירותים והמקלחות, צמוד למסדרון היה חלל פתוח ומרווח שהוביל למטבח.
אימו של ליאם הופיעה מהמטבח ברגע שהוא קרא בשמה. נעמדתי מאחוריו בביישנות מסוימת והסתכלתי עליה מחבקת אותו באהבה; אימא שלו היתה נמוכה ממנו לפחות בעשרה סנטימטרים, היה לה שיער שחור קצר וגלי, פנים עגולות ועיניים קטנות וכהות. היא היתה רזה וכחושה והיו לה קמטים מסביב לעיניים. היא נראתה בסביבות גיל הארבעים המאוחרות.
"אתה נעדר יותר מדי מהבית!" אימא שלו אמרה לו בשעה שניתקה מהחיבוק שלו ונתנה לו נשיקה על הלחי.
"גם יומיים זה יותר מדי בשבילך," ליאם ענה לה.
"שבועיים זה לא יומיים," היא אמרה לו ונתנה בי מבט חטוף. "ומי זאת?" היא הוסיפה ועקפה אותו כדי לגשת אליי במבט סקרני.
"היי, אני האנה," אמרתי לה בחיוך.
"היא חברה מהלימודים," ליאם אמר.
"חברה?" אימא שלו הביטה בו בגבה מורמת.
"כן, חברה…" ליאם גלגל את עיניו למראה התגובה שלה.
"האנה מה?" היא החזירה את עיניה אליי.
"האנה לואיס,"
"האנה לואיס," היא חזרה אחריי בחיוך גדול. "את מאוד יפה, האנה…" היא אמרה לי.
הרגשתי את עצמי מסמיקה.
"תפסיקי, אימא," ליאם אמר.
"מה?"
"את מביכה אותה,"
"אני מביכה אותה? אני רק אומרת לה שהיא יפה," אימא שלו הביטה בי. "את מובכת מזה?"
"אימא, את מביכה אותה כשאת שואלת אותה ככה-"
"מה זאת אומרת?"
"אימא, איפה ג'ימי?" ליאם שאל.
"הוא בחדר," היא ענתה לו. "לך לדבר איתו. הוא ישן מאז שחזר. ואני אהיה פה עם האנה…" היא חייכה אליי.
ליאם הציץ בי, כנראה כדי לבדוק אם זה בסדר מצידי.
"לך כבר!" אימא שלו דחקה בו. "מה אתה חושב שאני אעשה לה?"
"ליאם, אני בסדר-" צחקתי.
"אל תיבהלי ממנה," הוא אמר לי. "היא תמיד מדברת שטויות, ואל תאמיני לה כשהיא מדברת עליי-"
"ליאם, לך!"
"בסדר, בסדר…".
אחרי שליאם נעלם במורד המסדרון הצר, אימא שלו הציעה לי להתיישב באחת הספות כשהיא מיד מסירה ממנו את השמיכה שהיתה מגולגלת עליה.
"את רוצה לשתות משהו?" היא שאלה אותי ונכנסה למטבח.
"מים, אם אפשר…" עניתי בנימוס.
"בטח שאפשר," היא קראה חזרה. לאחר כמה דקות היא חזרה עם עוגיות ושתי כוסות מים.
"ליאם אף פעם לא מביא בנות אלינו הביתה," היא אמרה לי והתיישבה מולי על הספה השנייה. "חוץ מבת' כמובן, אבל היא כמו בת משפחה פה. את מכירה את בת'?"
"לא באופן אישי,"
"אוי היא מקסימה!" היא אמרה בחיוך. "אז את וליאם יוצאים ביחד?"
נעתי באי נוחות ולגמתי מכוס המים. "אנחנו רק חברים טובים," בסוף אמרתי. לא ידעתי אפילו איך להגדיר את הקשר בינינו.
"אה," היא נראתה מעט מאוכזבת. "אתם לומדים ביחד?"
"נפגשנו במכללה, אבל אין לנו קורסים ביחד," אמרתי.
"תיקחי עוגייה," היא הושיטה לי את הצלחת ולקחתי אחת. "איפה את גרה?"
"בצפון העיר, בשכונת וינדהם," אמרתי.
היא הביטה בי לכמה רגעים. "את הבת של וויליאם לואיס?" היא שאלה.
"כן,"
"בגלל זה השם נשמע לי מוכר מאוד!" היא אמרה.
חייכתי בשקט. היא המשיכה לבחון אותי בשקט לכמה רגעים.
"העוגיות מאוד טעימות," אמרתי לה לבסוף.
"קניתי אותן," היא אמרה. "אני לא בשלנית מי יודע מה, לרוב ליאם בישל לנו בבית כי אני עבדתי הרבה." היא צחקקה.
"ליאם בישל?"
"אחותי נתנה לו כמה מתכונים והוא היה מבשל אחרי בית הספר," היא אמרה. "וג'ימי היה העוזר שלו." היא צחקה.
אימא שלו היתה מאוד נעימה ודי מקסימה; היא המשיכה לפטפט איתי ולשוחח איתי בשעה שליאם לא היה איתנו. היא היתה אחד מהאנשים האלה שאף פעם לא נותנים לדממה מעיקה להשתרר בחדר, תמיד היה לה מה להוסיף ומה להגיד ולא הרגשתי כאילו זאת הפעם הראשונה שאני פוגשת בה, אבל הרגשתי את השינוי באווירה כשסיפרתי לה מי אני ומי הוא אבי. תהיתי אם זה מפריע לה או פשוט מסקרן אותה.
לאחר זמן מה ליאם הופיע חזרה מהמסדרון יחד עם נער הנמוך ממנו רק בחמישה בסנטימטרים, שיערו כהה ומבולגן והוא לבוש בחולצה לבנה ומכנסיים קצרים. ליאם היה דומה לו מאוד.
"אז אני מניח שאת האנה," הוא ניגש אליי.
"היי," אמרתי.
"ליאם מאוד פוחד שתיחשפי יותר מדי לאימא שלנו," ג'ימי אמר לי.
"אוי נו באמת!" אימא שלהם גלגלה את עיניה.
צחקתי בקלילות.
"אני רק מנסה לשמור עליה שלא תברח מפה," ליאם התגונן.
"את רואה איזה כבוד רוכשים לי פה?" היא קמה מהספה והביטה בי. "אתם תישארו לארוחת צהריים, נכון?"
"כן, בטח," אמרתי וראיתי את ליאם בדיוק מציץ בי וחייכתי אליו.
"יופי!"
"וליאם יבשל?" הסתכלתי עליו בחיוך מתגרה. ליאם החזיר לי מבט שואל ואז החזיר את מבטו לאימו.
"מה כבר סיפרת לה?" הוא שאל אותה באנחה.
"הרבה דברים…" חייכתי.
"אל תאמיני לשום מילה."
"הספינה הזאת כבר הפליגה," חרצתי לעברו לשון.
"תפסיקו לדבר שטויות ובואו כולנו נכין ביחד את הארוחה".

ליאם:

"לא חשבתי שנישאר כול כך הרבה זמן…" אמרתי לה בשעה שהיינו בחזרה לאוניברסיטה. זה היה שעות הערב המוקדמות והעיר היתה מוארת ותוססת. לא חשבתי שאנחנו עומדים להישאר כול כך הרבה זמן אבל מכיוון שלא הייתי בבית כבר כמה שבועות, אימא שלי לא עמדה לתת לי ללכת כול כך מהר.
"זה בסדר, היה לי ממש כיף," האנה חייכה.
"אבל עכשיו לא נוכל ללכת ליריד השעשועים," אמרתי.
"לא נורא, נלך ביום אחר…" היא אמרה. "אם אתה רוצה, יש הקרנה של סרט בקולנוע שלנו…" היא הביטה בי. האנה התחילה לדבר על אולם הקולנוע שהקרין סרטים קלאסיים כ"קולנוע שלנו" מרוב שהלכנו אליו באופן קבוע.
"איזה סרט?"
"בחזרה לעתיד," היא ענתה. "אחד הסרטים האהובים עליי." היא חייכה.
"שמעתי עליו," אמרתי.
"עצוב מאוד לשמוע עד כמה אתה מנותק מהעולם," האנה אמרה והנידה את ראשה באי שביעות. "זה סרט שסטיבן ספילברג הפיק, הוא מדבר על ילד ופרופסור שממציא מכונת זמן של מכונית והילד נוסע לעבר בטעות."
"בטעות?"
"הוא נוסע לעבר של 1955 ופוגש בהוריו כשהיו צעירים בגילו וגם בפרופסור כשהיה צעיר יותר. יש לזה גם שני סרטי המשך, הסרט השני עוד יותר טוב! לפחות לדעתי…אתה חייב לצפות."
הסתכלתי עליה. היא היתה כול כך נלהבת כשדיברה על סרטים, ראיתי עד כמה היא אוהבת לדבר ולצפות איתי בסרטים שהיא אהבה. זה הצחיק אותי.
"אם את אומרת שאני חייב…"
"אתה חייב!"
נסענו להקרנה של 9 בערב. היו איתנו עוד עשרה אנשים באולם במהלך הסרט. תהיתי אם האולם הזה אפילו מרוויח רווח כול שהוא מהסרטים שהוא הקרין, כי כול פעם שהגענו אליו היו איתנו רק כמה אנשים בודדים.
האנה כמובן היתה מרוכזת לחלוטין בסרט והיתה לוחשת לי באוזן כול פעם שקטע אהוב עליה היה מתקרב.
לאחר ההקרנה יצאנו מאולם הקולנוע והאנה המשיכה לדבר בהתרגשות על הסרט ושאלה איזה קטעים אהבתי , וסיפרה לי איזה קטעים היא אוהבת ולמה היא אוהבת את הסרט בכללי. כשהגענו למכונית נישקתי אותה והצמדתי אותה למכונית.
"האנה, תפסיקי לדבר," אמרתי לה והצמדתי את מותניה אל שלי והשענתי אותה על האוטו. היא סימנה באצבעותיה סימן של נעילת מפתח על שפתיה. חייכתי ונישקתי אותה שוב; היא כרכה את זרועותיה סביבי ונישקה אותי חזרה בלהט.
כל היום רציתי אותה, איך שהיא התנהגה עם אימא שלי וג'ימי, איך שהיא התנהגה אליי, התנועות שלה, החיוך, ההתלהבות בקולה, התחלתי להרגיש את ההשתוקקות שלי אליה גוברת עם כול יום שעובר. ידעתי שאני נכנס לטריטוריה מסוכנת, אף פעם לא הרגשתי כך כלפי בחורה, והאנה היתה אמורה להיות קשר לא מחייב. היא לא היתה כמוני, היינו שונים לגמרי מכל כך הרבה בחינות, ולא יכולתי להיכנס איתה למערכת יחסים רצינית; החיים שלנו היו שונים מדי וידעתי שזה לא יעבוד בינינו. לא הייתי בטוח שהאנה תרצה בכלל להיכנס לקשר עם מישהו כמוני.
לאחר שעה מצאנו את עצמנו בחדר שלי, במיטה. האנה ישבה על מותניי ונישקה אותי בלהט, הרגשתי את שפתיה נעות על שלי ואת לשונה חודרת אל פי ומלטפת את שלי, הרגשתי את חום גופה דרך החולצה שלה, הנשימות שלנו התערבבו זה בזה והחדר היה חשוך וריק; אריק לא היה פה.
האנה ניתקה ממני והסירה את החולצה שלה, היא נשארה בחזייה לבנה ובחצאית הקצרה שלה בשעה שישבה עליי. היא הביטה בי מעט במבוכה ואז הסירה את החזייה שלה. השכבתי אותה על המיטה ונשכבתי מעליה, לא לבשתי חולצה. נישקתי אותה ברכות וידיי חלפו על פני הירכיים שלה, העור שלה היה רך ונעים. היא פישקה את רגליה ונתנה לי לשכב מעליה. נישקתי את צווארה ושמעתי אותה גונחת.
לפתע נפתחה הדלת ושנינו קפצנו מיד; האנה פלטה קריאת הפתעה ומיד נצמדה אליי וחפרה את פניה בחזה שלי במבוכה. זה היה אריק.
"תסתלק מפה!" אמרתי לו. אריק צחק, קרץ אליי וסגר את הדלת בחזרה.
האנה הביטה אחריו ולפתע פרצה בצחוק מתגלגל כשנשארנו לבדנו.
"הוא אידיוט," אמרתי לה בחיוך.
האנה צחקה. היא שמה את אצבעותיה על הלחי שלי והרגשתי אותה מלטפת ברכות את הסנטר שלי.
קירבתי את פניי אל שלה ונשקתי לה ברכות. הרגשתי אותה בין רגליי ונשקתי לה בצווארה בשעה שחדרתי אליה. היא נאנקה והרגשתי אותה מתכווצת. חזרתי לנשק אותה בפיה ונעתי בתוכה בשעה שהיא הידקה אותי אליה.
לא הייתי בטוח מי זאת האנה בשבילי, לא ידעתי לאיפה אנחנו מתקדמים ופחדתי מהרגשות שהיא חוללה בתוכי, לא חשבתי שאני מוכן כלל למה שעומד לקרות, שנינו לא היינו מוכנים, אבל באותו רגע, באותו רגע שהייתי בתוכה והיא היתה צמודה אליי וכול כך קרובה, לא היה אכפת לי.
לא היה אכפת לי כלל.