מי אני ומה שמי- פרק 18

"בוא נדלג על כל ההקדמה המאיימת כביכול ונגיע לעיקר." הבטתי בו בהבעה רצינית עד כמה שיכולתי. "אני לא יודעת למה אתה רוצה לחקור אותי, כבר סיפרתי לך הכל כשהתחזית ל- 'גיבור' שלי בבית החולים."
"ואיך אני אמור לדעת שלא שיקרת לי?" שאל בספקנות.
"תגיד לי אתה, איזו סיבה יש לי לשקר לך? אתה אמור לדעת מה יקרה עכשיו, לא?" בדקתי אם הוא הקשיב למה שאמרתי לו אז, כשדיברנו.
"לא. מה בדיוק אמור לקרות?" שאל. הוא לא הקשיב כלל.
"טוב, עדיף כבר שלא תדע…" מלמלתי. "יש עליך נשק כלשהו? למקרה שה'טירוף' יצא ואני אנסה לרצוח אותך." רציתי לדעת אילו אמצעים יש לי.
"כמובן שכן!" קרא בגיחוך. "מה נראה לך? שאני אגיע לחקירה ללא אמצעי הגנה?" הוא היה דביל בדרגה אחרת.
"אה, אוקי. אז אני אשתדל להיות כמה שיותר רגועה," אמרתי ברתיעה. שלב המשחק החל.
"יופי, אז נתחיל?" שאל בחיוך.
"נתחיל."
"מהו שמך האמיתי?" הוא ירה את השאלה בכזאת מהירות שבקושי הבנתי מה הוא אמר.
"אני לא אגיד לך גם אם תירה בי." זה היה הדבר היחיד עליו לא היה סיכוי שאענה. טוב, כמעט היחיד.
***
הסיוט נמשך כמעט שעתיים, אם תחושת הזמן שלי הייתה נכונה… הוא ירה שאלות ואני עניתי תשובות כמה שיותר מצומצמות, כדי לא לגלות לו יותר מדי מידע.
"מהם שמות הוריך?" שאל בעייפות, כנראה הצלחתי להימאס עליו.
"סמנת'ה וג'ריק ריד," עניתי אוטומטית, מהם לא היה לי אכפת כלל.
"כמה אחים יש לך ומה שמותיהם?" המשיך עם שאלות המשפחה. ניסיתי להבין למה הוא שואל אותן רק בסוף, לפי מה שידעתי, את השאלות על המשפחה שואלים לרוב בהתחלה.
"שניים. דניאל ודין," שיקרתי. לא חשבתי שהכרחי להכליל גם את ונסה, אחרי הכל זה חצי שקר, ונסה ממילא כבר לא בחיים.
"את משקרת."
"אני לא משקרת, למה לי לשקר? אני שונאת את המשפחה שלי," אמרתי בקול אדיש.
הוא נאנח. "טוב, בואי נמשיך."
הנהנתי, השיעורים בתאטרון באמת משתלמים בסוף.
הוא לא המשיך לשאול אותי עוד שאלות משעממות ומייגעות אלא קם מכיסאו ועקף את השולחן לכיווני. "תראי, אני לא מנסה להקשות עלייך או משהו כזה. רק תעני על כל השאלות, ואל תשקרי," אמר בקול שקט כל כך שיכולתי לשמוע אותו רק בגלל שהמרחק בנינו היה בערך חמישה סנטימטרים. אל תטעו, זה לא היה כיף.
"כן…" מלמלתי בגועל והתרחקתי ממנו. "אז בוא נמשיך?"
הוא חזר למקומו בצידו השני של השולחן. "טוב. החקירה הסתיימה," פסק.
זה היה מאוד מוזר. הדלת מאחורי נפתחה ושני סוהרים נכנסו פנימה, מוכנים להחזיר אותי לתאי. "נו… תצאי כבר, כמה זמן את יכולה להתעכב?" לחשתי לעצמי. ידעתי שברגע שזה יקרה אני לא אדע מה אני עושה מכיוון שזו לא תהיה אני שעושה את זה אבל זו הייתה הדרך היחידה.
"מה את ממלמלת לעצמך שם?" שאל אחד הסוהרים והתקרב אלי, ראיתי משהו נוצץ בשחור בכיסו. אקדח.
"שום דבר." קולי השתנה פתאום והפך לאדיש ויבש. "היכונו למותכם."
הם נסוגו לאחור, לא מבינים מה קורה. "מ-מי את?" גמגם אחד מהם.
"תשאלו אותו. אה… רונאן, נראה לי. הוא בטוח יודע." חיוך קטן ומתנשא עלה על פניי.
"טירוף…" אמר רונאן בבעתה. "חשבתי שהמצאת את כל זה."
"אני המצאתי?" נשאלה השאלה. "אההה, אתה בטח מדבר על קלייר." היא לא חשפה אותי –ככל הנראה-, אני לא זוכרת במדויק מה קרה שם אחרי שחזרתי לעצמי. "לא. היא לא תשקר לך על דבר כזה, אני אמיתית בהחלט."
"מה את עומדת לעשות?" הזדקף והתייצב מולי והבעה רצינית על פניו, הרבה יותר רצינית מזו שהייתה לו בחקירה.
"לרצוח את השניים האלה ולברוח, כמובן." הצבעתי על שני הסוהרים המרותקים למקומם מרוב פחד. "אני אקח את זה." כהרף עין ניצבתי לידו וחטפתי את האקדח מכיסו.
"מה?" הוא לא הספיק לראות אפילו מה קרה.
"איאלואה, קראקטואה." כיוונתי את האקדח לראשו של אחד הסוהרים ויריתי. לא חיכיתי לראות אותו נופל ויריתי גם בשני. כמה שניות עברו ושני הסוהרים קרסו על רצפת החדר, גוססים.
"את רצינית?" שאל אותי רונאן בבעתה ונסוג לקצה החדר.
"בקשר אליהם? כן." התקרבתי אליו. "בקשר אליך, התכניות השתנו ברגע האחרון, אני הרי צריכה מישהו שירדוף אחרי. אם לא יהיה אחד כזה, זה יהיה ממש משעמם." החזרתי לו את האקדח בידיעה ברורה למה עומד לקרות.
וזה באמת קרה, הוא ירה בי. פעמיים. "אני מצטער, קלייר רנדן. פושעים כמוך גורלם למות," אמר בקול מכאני כמעט.
"טעות. כל אני איתה, היא לא תמות." הסתובבתי ופניתי לעבר דלת החדר, הוא לא עקב אחרי. מעשה נבון מצידו.
ברגע שעברתי בפתח החדר התחלתי לרוץ. לרוץ במהירות שמעולם לא רצתי בה קודם לכן. אחרי כמה קילומטרים זה נגמר, חזרתי לעצמי. הכאב מפצעי היריות יחד עם חוסר המים והאוכל, פתאום הרגשתי הכל. זה היה יותר מדי בשבילי, יותר מכדי שאוכל לשאת. ושנייה אחרי שכל הזיכרונות של אירועי חדר החקירות חזרו אלי אבד כוחי שוב, והחושך הגיע, שוב, בפעם השלישית באותו יום.
נשאבתי לחוסר הכרה ריק מחלומות, רק אורות בוהקים ומסנוורים מרצדים בראשי ומונעים ממני את ההתעוררות.