משעממת להחריד

אני חייבת להודות ששנאתי אותו, מה שהקשה עליי מאוד, בגלל שגם אהבתי אותו נואשות.
"תגידי משהו." אם לא הייתי מכירה אותו, הייתי אומרת שיש תחינה בקולו,אך הוא היה אדם גאה והוא לעולם לא היה מתחנן בפני איש, אפילו לא עבור חייו.
אני מביטה בו, מנסה לשנן את תווי פניו היפים, את שערו הכהה, מנסה ללמוד את פניו כאילו אני מפחדת שלא אראה אותו עוד לעולם,כאילו אני מקווה כי כך יהיה.
"מה אתה רוצה שאומר?" אני שואלת ומביטה בו בזמן שהוא מעוות את פניו בתגובה לנימת קולי הקרירה.
"מה דעתך שתתחילי בדבר שגורם לך להיות כזו?" הוא שואל אותי, מנסה להיות אדיב אליי למרות הכל, למרות הייתי הקפואה ולמרות העובדה שגבי מופנה אליו.
"אתה." אני לא כל-כך בטוחה למה אמרתי את זה, אבל אני מניחה שפשוט לא היה לי כוח לשקר לו.
"מה כבר עשיתי?" הוא שואל ואני יכולה להרגיש את עיניו הירוקות ננעצות בגבי, אני יודעת שאני לא חייבת לענות על השאלה הזו, אך התשובה פורצת מבין שפתיי במהירות מפחידה, אני אפילו לא מספיקה לחשוב כי עליי לשתוק.
"שמעתי אותך מדבר עליי אתמול עם האידיוט ההוא," אני נשמעת מרירה להחריד, אך כבר אין דבר שאוכל לעשות בשביל לתקן את זה."שמעתי כי קראת לי משעממת להחריד." אני מוסיפה, פשוט למקרה שהוא הוא בטוח על מה אני מדברת.
"אבל אני מניחה שזה היה מטופש מצידי," אני אומרת לפתע, ואני חייבת להודות שאין לי מושג מה אני עומדת לומר."זה היה מטופש לחשוב שמישהו כמוך יוכל לראות בי יותר מאשר מקפצה למעמד הגבוה." הוא נראה מבוהל כעת וכך אני יודעת שפגעתי בנקודה הנכונה.
"כי זה כל מה שאי-פעם הייתי עבורך,נכון?" אני שואלת, אך לא נותת לו זמן לענות. "לא הייתי עבורך נערה ששווה את חיזוריך ואפילו לא בת אדם, נכון?" אני חייבת להודות שאני מתחילה לפחד מעט מעצמי, הייתה עוצמה הדברים, משהו שמעולם לא שמעתי שיוצא ממני."הייתי פשוט חפץ שאם תוכל להשיג חייך יהיו הרבה יותר קלים." ככל שאני ממשיכה לדבר, אני מבינה כמה מטומטמת הייתי, שנתתי לאדם כמוה להיכנס אל תוך חיי.
" אני חייב להודות שאת צודקת, יקירתי," הוא אומר אך משום מה הוא לא נראה מובס יותר, הוא נראה כמעט מלא חיים, כמו צייד עם מטרה מאתגרת ומהנה." באמת חשבתי שאת משעממת, אך זה רק מזון שלא ראיתי אז את שיניים," הוא אומר וצוחק קלות, כנראה מבדיחה שלעולם לא אבין."ואילו שיניים נפלאות, הן חדות ומוכנות להרוג."