דניאל- פרק 9

פרק 9- לקטוז
מנקודת מבטה של אלה נייתן
פתאום הוא התנתק ממני, במהירות. הוא נראה מוזר. עשיתי משהו לא בסדר? הוא החל להשתעל ולהשתעל, הוא נשען על ידו לאחור, פניו החווירו והאדימו בו זמנית, פרצוף מסכן וכואב ומעוות עלה על פניו של אדם. הוא התקפל קדימה והחזיק בצווארו חזק, חזק מידי.
"אדם! אדם מה קרה?".
הוא ניסה לדבר אך לא הצליח, דמעות זלגו על פניו, הוא צרח וצעק, כל עובדי המסעדה והלקוחות יצאו במהירות לכיווננו, לא ידעתי מה לעשות עם אדם, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. אדם נפל על הרצפה ועצם את עינייו.
"יש כאן רופא?" שאלתי את הלקוחות המבוהלים, בדיוק יצא גבר מבוגר מדלת הכניסה. הוא הבחין בי ובאדם ורץ לעברנו.
"ילדה מה קרה לו?" הוא נבהל והחל מחזיק את צווארו של אדם ואת פרק כף ידו כדי לבדוק את דופקו של אדם.
"אני לא יודעת! הוא פתאום התחיל להשתעל ולצרוח ולהאדים"
בכיתי לאדם המבוגר. הוא הוציא את הטלפון מכיסו הימני של ג'ינס המשופשף שלבש וחייג לאמבולנס. עשיתי כמוהו. הוצאתי מכיסו של אדם את הטלפון וחייגתי לאמו של אדם. מריה שיין.
-״הלו? אדם? מי זה?״
-״גברת שיין זאת אלה, אלה נייתן.״
–״היי אלה, אדם איתך? אתם לא יצאתם?"
-"הוא, הוא איתי. אני כל כך מצטערת! אני לא יודעת מה קרה אבל הוא איבד את ההכרה.״
–״מה?! אלה איפה אתם?!"
-"בגלידריה כמעט מחוץ לעיר. אני כל כך מצטערת זאת הייתה אשמתי״
–״אלה הלכתם לגלידריה?! כן למה זה משנה?״
–״אלה, אדם אלרגי ללקטוז״

כל עולמי חרב. למה אדם לא אמר לי לפני? אולי הוא אמר ולא שמעתי? הוא בטח רוצה להרוג אותי עכשיו. איך רק לי זה קורה? דמעותיי רק התעצמו.
-״אלה?״
קולה של מריה מהטלפון עוד הגביר את רגשות האשמה שלי.
-״אלה הכל בסדר. טעויות קורות. אני רק צריכה שתגידי לי איפה אתם.״
החזקתי את הטלפון קרוב לאוזני. קול סירנות נשמע קרוב יותר ויותר. כנראה שגם מריה שמעה
-״אלה אני שומעת אמבולנס, אני נוסעת לבית החולים ניפגש שם. הכל בסדר אלה, זה לא אשמתך.״
האמבולנס חנה בחניית המסעדה. מתוכו יצאו שני גברים ושתי נשים. הנשים שאלו אנשים שאלות על המקרה. והגברים העלו את אדם אל האלונקה, ובדקו כל מיני בדיקות שיגרתיות. אחת הנשים הגיעה אלי, היא הייתה מאוד שזופה ושיערה חום כהה, כמעט שחור. לחיי אדומות ומלאות בדמעות. "סליחה, את במקרה מכירה את הילד?" שאלה. הנהנתי לעברה.
"נעים מאוד סיירה" היא לחצה את ידי.
״איך קוראים לך?"
״אלה. אלה נייתן" ניגבתי את הדמעות בעזרת ידיי
"אלה את יכולה לספר לי מה קרה בדיוק?" "אני לא יודעת, הלכנו לכאן אבל הוא שתה רק תה, ואני לקחתי קפה וגלידה. ויצאנו החוצה ודיברנו ואז התנשקנו. דיברתי עם אמא שלו והיא אמרה שהוא אלרגי ללקטוז. מה זה? מה קרה לו?" שאלתי והסברתי בגדול. היא רשמה הערות. "הוא כנראה קיבל איכשהו לקטוז לגוף שלו בכמות גדולה או שזה לא טופל ישר. זה יכול לקרות. אבל אל תדאגי אנחנו יודעים מה לעשות. תצטרפי אליו לבית החולים?" שאלה וליטפה את הזרוע שלי.
*******************
את השעה הבאה ביליתי בלחכות עם הוריו של אדם. ברגע שמריה נכנסה למסדרון של בית החולים האווירה הייתה יותר קלילה, לאמו של אדם יש כוחות קסם. אני לא יודעת איך אבל כשהיא בחדר הכל נראה קל ובהשיג יד, היא תמיד משדרת אופטימיות ושמחה, כאילו אין בעיות בעולם.
וזה מאוד מוזר, בהיתחשב בעובדה שבנה בבדיקות עכשיו. הכל באשמתי. מה עשיתי לא בסדר? איך פישלתי עכשיו?
אני פשוט לא סובלת את עצמי.
**********************************
אחרי 4 שעות מייגעות אדם יצא מבית החולים בריא ושלם, למרות שמאוד דאגתי לו ברחתי לפני שישים לב שהייתי שם. ברור שאני רוצה שידע שדאגתי לו אבל אני לא יכולה להתמודד עם הפרצוף הכועס שלו.
חזרתי הביתה ב4 דקות לחצות. אמא שלי עמדה ליד הדלת ומבט כועס ומאוכזב על פניה. היא שילבה את ידיה על החזה שלה.

אוקי אלה, תתכונני לצעקות של החיים שלך. הכנתי את עצמי להטפותיה של אימי. מעולם לא חזרתי מאוחר מהצפוי, או עשיתי משהו לא בסדר. לכן עכשיו, זה יותר נורא מלעשות זאת כמה פעמים ולהתרגל למצב.
"השעה 12 בלילה אלה" הודיעה לי אמא והסתכלה בשעון היד הכסוף שלה. שיערה הכתום-צבוע פרוע ואסוף בקליפס, רק קצוותיו של שיערה כתום כמו צבעה המקורי כשצבעה לפני 4 חודשים. עכשיו שיערה ארך והבלונד הכהה, שאני קיבלתי ממנה, מתחיל להיראות בשורשים. היא נהיתה פאתטית, כי רק אני שמתי לב אבל היא מנסה להראות כמו איזבלה, אמה של דניאל. אני לא יודעת אם זה כדי לרצות את דיוויד או כי היא סתם מטומטמת אבל זה לא משנה את העיקר. היא פאתטית.
"מה עשית עם אדם?" היא באמת רוצה שאני אפרט איך לא הצלחתי שוב עם בנים?
"הוא הותקף באלרגיה ונסע לבית חולים!" צעקתי וזרקתי את ידי לצידי גופי.
"ששש…. אל תצעקי אביך…"
–"דיוויד" תיקנתי אותה,
"דיוויד ישן" היא תיקנה את משפטה.
"אלה שזה לא יקרה שוב, אדם שיין הוא בחור טוב וגם את, אני לא רוצה לאכול סרטים על דברים שאתם לא עושים…." אמרה והלכה בשקט לחדרה. לא שמעתי אפילו את הדריכות של עקבה עם רצפת העץ. אמא שלי חושבת שעשיתי את זה? זה ממש מביך, כי נראה לי שעד גיל 40 אני לא יעשה את זה……

בדרכי לחדר עברתי מול המראה ובחנתי את עצמי מחדש.
אף עקום,
רגליים מלאות ושמאליות,
בטן מלאה,
עיניים חומות,
חיוך מכוער,
ריסים קצרים,
שיערות קטנות על ידי,
חזה קטן,
שיער מבולגן ובלונדיני שמתכהה,
עיניים אדומות, דמעות, בכי, צער, כעס,
אני לא מבינה איך יצאתי כזאת לא מושלמת, למה אני ההפך הגמור מדניאל? אני כל כך שונאת את עצמי, ואני כל כך אוהבת את דניאל, אני מקנאה באחותי כל כך, שהייתי מעדיפה אותה מתה על פני חיה!
נכנסתי לדלת. דניאל עמדה עם גבה אלי. היא רק עם חזיה ותחתון על גופה הצנום. ובוחנת כתמים גדולים וכחולים על גופה. מה אלו? ממתי היא קיבלה את זה? אבל זה לא עניין אותי, אני יותר מידי כועסת כדי לספר לה על מה, כי אני כועסת על השלמות שלה ואני כועסת על המגושמות שלי.
וזה כל כך כואב שאני מעדיפה לסתום ולשחק פני ישנה. זה פשוט כל כך עדיף.
"ממה קיבלת את כל אלה?" שאלתי מתחת לשמיכה על המכות הכחולות והבוהקות של דניאל.
"זה לא משנה" מחזירה לי ובודקת אם קיבלה במקומות שונים עוד מכות כאלה. ניגבתי את דמעותיי בכרית הלבנה והרכה, ונירדמתי.

בחלומי אני בחדרי, אך המיטה של דניאל אינה נמצאת, פתחתי את הארון שלה, הוא היה ריק. איפה דניאל? ניסיתי לקרוא בשמה אבל לא הצלחתי. ניסיתי לקרוא לאימי, והצלחתי, גם לאדם קראתי, וגם הצלחתי, למה אני לא מצליחה לקרוא בשמה של דניאל? ניסיתי שוב ושום קול לא יצא מתוכי. חיפשתי תשובות לקול שלי ועל השולחן המשותף שלי ושלה, שעכשיו חצוי לחצי, החצי של דניאל אינו נמצא, היה מכתב, לבן וגדול, כמו המכתב שחלמה עליו דניאל. לקחתי את המכתב הגדול בידי הקטנה, לא היה רשום כלום, חוץ מ"החיוך שלך הוא הדבר הכי יפה בעולם, תבטיחי לי שלעולם לא תפסיקי לחייך לא משנה מה אני אעשה"
חייכתי.