כנראה נצטרך לחיות ולחכות לטוב

"מי את?"שואל את השאלה ששוברת לי את הלב.
אני מסתכלת עליו הוא התרפא מפציעותיו בחודשיים האחרונים,אותם חודשיים שאני יושבת יום יום ליד מיטתו,באה בבוקר וחוזרת בערב לביתי.
והיום סוף סוף הוא התעורר אבל לזכור אותי הוא לא זכר.
"אתה לא זוכר אותי?"שאלתי אותו מרגישה את המחנק בגרוני,מקווה שהוא יצחק ויגיד לי שהוא סתם צחק איתי אבל לא הוא הסתכל עליי בעניים גדולות ובתוכם היה סימן שאלה גדול.
"אני..אני מצטער אבל לא."אמר שראה את הכאב בעניי.
נשמתי נשימה רועדת אני לא העיקר פה, ניסיתי להכיר לעצמי,הוא העיקר.
"אתה זוכר מה קרה לך?" שאלתי אותו.
ראיתי אותו מקמט את מצחו.
"לא,"אמר וראיתי את הבהלה בעיניו.
"אני לא זוכר כלום"פאניקה ובהלה נראו על פניו.
ראיתי שקצב פעימות ליבו ולחץ הדם שלו עולה.
"אתה תהיה בסדר"אמרתי מלטפת קלות את ידיו נראה שמגעי הרגיע אותו.
"את לא יכולה לדעת בוודאות עם אני יזכור משהו,אף אחד לא יכול להבטיח לי שהזיכרון שלי יחזור בשלמותו."אמר.
ואני ידעתי שהוא צודק בתוך תוכי הדבר שהכי פחדתי ממנו זה שהוא לא ייזכר אף פעם,וזה נכון אף אחד לא יכול להגיד לו,לנו בוודאות עם הוא ייזכר או לא.
כנראה נצטרך לחיות ולחכות לטוב שיבוא.