מכשול הקיפוד-פרק 1

החיים היו הרבה יותר טובים אילולא הבוקר לא היה מגיע בזמן שהיינו ישנים, הלא כן?
"טיילר! קום כבר! זה היום הראשון!" הכרית נחתה על ראשי וגרמה לו לפעום בכאב.
"עוד חמש דקות" השתמשתי במילות המפתח של נער מנומנם שלא רוצה להתעורר לבית הספר (אני חושש שאלו הן לא רק מילות המפתח שלי).
"קדימה קום, זאת השנה האחרונה שתחווה את אי הנעימויות האלה בבוקר" שמעתי את קולה של אמי.
נשמתי נשימה עמוקה וצמצמתי את עיני כדי להביט בה, אך היא כבר מזמן יצאה מחדרי. היא כנראה ממהרת לעבודה שלה כהרגלה.
נאנחתי והתרוממתי באיטיות על המיטה, העברתי את ידי על שערי והשפלתי את מבטי, כמו מידי בוקר מחשבותיי נדדו לכיוון כריסטינה ודבר זה גרם לתופעת לוואי גברית ונהדרת.
"טיילר!" הצרחה הרמה שנשמעה מלמטה הייתה של אמי כמובן.
"אני בא!" צעקתי בזמן ששלפתי חולצה בלוייה כחולה עם כיתוב, ג'ינס שחור מעוטר בקרעים מאולתרים וזוג אולסטאר גבוהות שחורות.
החטפתי מבט במראה וסידרתי את העגיל שהיה נעוץ היישר בשפה התחתונה שלי, הוא כרגיל התגלגל לכיוון הנגדי שלו, אני שונא כשהוא ככה.
נשמתי נשימה עמוקה, אני אוותר על צחצוח השיניים היום, המסטיק יסדר אותי הבוקר.
שלפתי מסטיק עם עטיפה בצבע ירוק מזעזע ותחבתי לפי, המנטה המעקצצת מילאה את פי בתחושה רעננה ואפילו שקלתי לרגע אם לסיים בשטיפת פה קצרה של מי הפה החדשים והמגעילים שאמא קנתה.
"טיילר כדאי לך לרדת למטה! השארתי חמישים דולר על הדלפק!" צעקה אמי מלמטה.
חייכתי חיוך שחשף את הגומה שהייתה עבורי סך הכל חור מוזר בלחי, אמנם עבור כריסטינה זו הייתה דרך להתנשא מעל החברות שלה שלי יש גומה ולחברים שלהן אין.
שלפתי את אחד מכובעי הגרב שלי ותחבתי את אוזן שמאל בעלת ההרחבה הלבנה הקטנה מתחת לכובע כך שלא תתגלה לעיני כל (כלומר להנהלת תיכון 'קינג ג'ורג' היקרה).
שמעתי את קול טריקת הדלת בזמן שעברתי ולקחתי את אחד הסנדוויצ'ים שאמא הכינה לי, חמאת בוטנים.
הטלפון בכיסי רטט, זו הייתה כריסטניה.
"הלו" עניתי.
"היי בייב, יש מצב אתה בא לאסוף אותי ואת קורטני?" קולה הצווחני העיר את החלק בי שעדיין ישן.
"קורטני?" נשפתי.
"כן, קורטני" ענתה.
נאנחתי והחלקתי את חפיסת הסיגריות שהייתה על השולחן לכיס האחורי שלי, "אני לא ממש על זה"
שמעתי אנחה, "אז תשכח מהיום בלילה"
נשפתי, "אני בדרך…"
"ידעתי שתעשה את זה! דרך אגב… קניתי אחלה שמן גוף…" שמעתי את הנימה השובבה בקולה.
"נשמע טוב. חייב ללכת אני אצלך עוד עשרים דקות" ניתקתי בלי לחכות לתשובה.
היום זאת כריסטינה, מחר זאת אחרת… מי סופר… למרות שכריסטינה מעוררת אותי בזמן האחרון כבר די הרבה זמן, אני בטוח שלפחות ארבעה ימים ברציפות.
מבט אחרון למראה, זרקתי את שארית הסנדוויץ' ולקחתי מסטיק חדש לפי, חטפתי את מפתחות המכונית שלי מהשולחן ואת התיק הריק שלי ויצאתי מהבית.
נכנסתי לאוטו, היה קריר בחוץ. הפעלתי את החימום ונסעתי לכיוונה של כריסטינה.
היא כמובן חיכתה לי בחוץ, היא לבשה מיני שחשף חלק נכבד מאחוריה וגופייה שחשפה את בטנה ואת העגיל הקטן בטבור, נשכתי את שפתי.
קורטני מאחוריה, שטוחה כמו קרש עם גופייה שהייתה חיקוי זול לזו של כריסטינה ושורטים קצרים.
כריסטינה רצה לעברי עם נעלי הפלטפורמה הגבוהים מצופי אבנים נוצצות וצמודות אחת לשנייה.
היא החליקה על המושב על ידי ושפתון אדום בוהק היה על שפתייה, היא לעסה מסטיק ברעש מעצבן ונישקה אותי קלות, היא הניחה את תיק היד שלה על רצפת האוטו וחייכה אליי.
קורטני התיישבה מאחור והביטה בי, "היי טיילר" אמרה בחיוך רחב.
"היי" הנהנתי.
"בייבי! איפה הקפה?" שאלה כריסטינה.
"איזה קפה?" נאנחתי והנחתי את ידי על ההגה.
היא נראתה נעלבת והזעיפה את מבטה, "טיילר, אוף, אתה לא יכול קצת-טיפה לחשוב עליי?"
חייכתי אליה והרמתי את גבותיי, "הו אני חושב עלייך הרבה" חפנתי את אחד משדייה בידי ונישקתי אותה על שפתייה, היא גנחה חלושות והתמסרה לנשיקה.
"אממ… אפשר לנסוע?" שמעתי את קורטני מאחור, לי לא היה אכפת, אם היא רוצה היא גם יכולה לקבל קצת, צריך רק לקבוע איתי ויש טיילר לכולם.
כריסטינה חייכה חיוך ביישני, והניחה את ידה על ידי, רגע, היא באמת חושבת שזה מחווה חמודה? הבחורה חיה בסרט.
"קפה?" היא נפנפה בריסיה, טוב נו, מגיע לה קפה, היא עושה עבודה טובה ואני מריח שברון לב די גדול בקרוב כשאעזוב אותה, נאנחתי.
"הכל בשבילך מותק" נסעתי לבית הקפה הקרוב, יצאתי וטרקתי את דלת האוטו.
הדלקתי את הסיגרייה כשנכנסתי, למרות שכתוב שאסור, וניגשתי לאחת המוכרות, נדחפתי קדימה, חייכתי למוכרת חיוך סקסי ואמרתי:"אחד קפה בבקשה"
"איזה קפה?" היא הניעה את גבותיה ונשענה על מרפקיה.
"רגיל. כמה שיותר זול יותר טוב" חייכתי ושלפתי לה פתק קטן עם המספר שלי, היא נראית טוב.
"סליחה?" שמעתי קול קטן מאחוריי.
הסתובבתי בהפתעה והשפלתי את מבטי, מאחוריי ניצבה נערה קטנה וברונטית עם פס בלונדיני עבה שחצה את צד ראשה מלפנים, שערה הגיע עד לגבה התחתון ועיניה נצבעו בכחול עמוק ומעט אפרפר, היא לבשה שמלה פשוטה שהגיע קצת מעל ברכיה וחגורה חומה ודקה נחה על מותניה והפכה את השמלה הקיצית לחמודה ומרשימה, היא נעלה אולסטאר לבנות גבוהות וריסיה היו ארוכות ושחורות, גבותיה היו מעוגלות וטבעיות (משהו שלא רואים הרבה) ועל שפתייה המלאות נמרח שפתון ורדרד עדין.
"הלו? אתה יכול לזוז כבר? אתה תפסת לי את התור וממש העפת אותי לצד השני פה" היא הזעיפה את פנייה.
מצמצתי במהירות ושלפתי את הסיגריה, "הו ודרך אגב, זה דוחה, אני לא מבינה למה אני צריכה לסבול מהעשן המסריח הזה כי אתה לא ממלא את חוקי המקום, אתה לא יכול פשוט לבוא ולעפעף בעיניים יפות ולהרוס לי את הריאות" היה לה פרצוף קטן כועס אבל כל כך חמוד, ראיתי את החיוך שהסתתר שם ואת עיניה התמימות והגדולות.
הייתי מופתע, הלחיים שלי עקצצו קלות "אני-"
"הקפה שלך" אמרה המוכרת והושיטה לי את הכוס.
אבל המשכתי להביט בה, בנערה הקטנה והחצופה הזאת.
היא זקרה את גבותיה, "בא לך לזוז ולהפסיק לזהם פה את המקום? אני קצת ממהרת אם לא אכפת לך".
לקחתי את הקפה והמוכרת שאלה אם להתקשר אלי, אבל לא עניתי לה.
יצאתי מהמקום ונכנסתי למכונית בטריקת דלת.
"הקפה שלי! איזה מתו- אוי נו באמת רגיל? חתיכת קמצן" שמעתי את כריסטינה.
שתקתי והתנעתי את האוטו, היא הביטה בי מהצד, "הכל בסדר? אתה נראה כאילו נכנס בך דיבוק".
ואולי באמת נכנס בי דיבוק. אולי באמת נכנס…