בני האלמוות ספר I: המלחמה מתחילה- פרק 1

פרק 1: פיילוט

– נקודת מבט ג'וש –
המסדרון היה נקוב בדם, גופות של רופאים בחירים ושל מטופלים היו פשוט זרוקים על הרצפה הלבנה החלקה באופן אקראי. המסדרון היה נראה אין סופי בגלל הגופות. משהו משך אותי להמשיך ישר. צעדתי בעוד שהמנורה היחידה שמאירה את המסדרון כולו מכובה ורק אורות החירום בצבע ירוק זוהר מאירות את דרכי. המראה היה מזעזע, ישאיר לי צלקת לכל משך חיי.
עיניי כאבו, והבטתי בכפות ידיי. הם היו די מלוכלכות, חברבורות סגולות הופיעו על מפרקי אצבעותיי. ראשי כאב אפילו יותר מעיניי. מרוב השקט שמעתי את צעדיי ואת פעימות ליבי.
ידי רעדה באופן מבחיל, ידעתי שמשהו עשה את זה.
ידעתי גם שהמשהו הזה עדיין פה.
הבטתי על גופי כמה שיכולתי היה לי חולצה אפורה רפויה ודהויה. לבשתי ג'ינס כחלחל, מעט דהוי. שמתי לב שרוב בגדיי דהויים כשאני חושב על זה. המשכתי לצעוד ומבלי לשים לב בטעות רגלי נתקלה בגופה של רופא אחד, גרונו היה משוסע והוא לבש חלוק לבן ארוך שהתמלא רובו בדם.
נבהלתי.
רציתי לצעוק מרוב פחד אבל לא יכולתי, חוש ההישרדות שלי אמר לי לא לפצוח מילה ולא חצי מילה. הגעתי בערך לאמצע המסדרון והבנתי מה משך אותי לסוף המסדרון.
הייתי חייב למצמץ מספר פעמים כדי להיות בטוח שמה שאני רואה נכון.
שלט ארוך עשוי עץ התעופף מולי, על השלט היה כתוב 'ברוך הבא'.
המון מחשבות רצו לי במוח על השלט הזה, החלטתי שאני רוצה לברוח מפה כמה שיותר מהר לפני שמי שהרג אותם.. סליחה או שמה שהרג אותם יבוא ויחסל אותי. הדלת הייתה דיי רעועה, דלת מעץ שמרוח עליו צבע שחור כהה. הידית הייתה עשויה מכסף, אצבעותיי השתקפו ברגע ששלחתי אותם לפתוח את הדלת.
לא חשבתי יותר מדיי על מה מחכה לי שם, רק רציתי לברוח. פתחתי את הדלת ומיליוני תמונות התנופפו מולי. לא הצלחתי להתרכז ולראות למה הדלת מובילה אותי מרוב התמונות.
אש, ילדים צורחים, צחוק מעודן של אישה אני מניח, סימנים, המון סימנים. היה רק סימן אחד שהצלחתי לזהות בטוח לחשתי את שמו בקול כל כך חלוש שאוזניי לא שמעו.
ואז הגברתי את קולי במעט.
"פנטגון." לחשתי.

פקחתי את עיניי במהירות, מתנשף ומרגיש את טיפת הזיעה הראשונה שנוטפת על עורי, עוברת דרך אפי ומתנתקת ממנו, נופלת על המיטה וממש קצת מרטיבה אותה. הרגשתי כאילו רצתי עכשיו מרתון של ארבעה קילומטר, ידי רעדה מעט כמו בחלום, שלחתי את מבטי לעבר מפרקי אצבעותיי.
החברבורות נעלמו ועיניי כבר לא כאבו כמו ראשי.
"תקום כבר" שמעתי קול קורא לעברי, זיהיתי מיד את הקול. הרגשתי חולצה נזרקת על גבי, נופלת על המיטה בעודה עוברת על עמוד השדרה שלי וגורמת לי לצמרמורת.
"ג'ייס תן לי לשנייה להתעורר.." אמרתי משפשף את עיני הימינית, הקול שלנו מאוד דומה אחד לשני. מן הסתם גם המראה, הרי אנחנו תאומים. הבטתי בו,
היה לו שיער בצבע חום בהיר, דיי מבולגן. הוא לא אהב כל כך להסתפר אבל מדיי פעם הוא החליט שכן בכדי לא להיראות כמו 'בת'. ככה הוא מכנה את זה.
עיניו היו בצבע חומות בהירות גם, מתאימות לצבע שערו. זיפיו היו דיי מבולגנים על פניו באופן אקראי. הייתה לו כבר את חולצת בית הספר, חולצה בצבע אפור כהה עם הסמל של בית סיפרנו מוטבע בצד ימין שעל חזהו. הסמל היה בצבע לבן, היה כתוב עליו את שם בית סיפרנו 'גרייסון'. הרמתי את החולצה שהייתה זרוקה לידי וקמתי מהמיטה בעודי לובש אותה.
הבטתי על מכנסיו, הם היו קצרים, ג'ינס כמובן, בצבע לבן דיי מלוכלך שמשתלב מעול עם החולצה האפורה. אני לבשתי כבר מכנס, לא היה לי כוח להחליף גם מכנס. לבשתי את החולצה במהירות ויצאנו שנינו מהחדר, כל אחד לכיוון אחד. הוא כבר היה מאורגן, התיק שלו היה זרוק ליד הדלת. אני לעומת זאת הלכתי לשירותים לשטוף פנים קצת וכמובן לצחצח שיניים.
נכנסתי לשירותים והבטתי במראה לפני שהפעלתי את הברז, זה היה ממש כמו לתאר את אח שלי. שיערי היה בצבע חום בהיר, בצדדים הוא היה מגולח. החולצה הייתה בצבע לבן, ושוב הסמל מוטבע בצד ימין של החזה שלי. עיניי היו בצבע חום בהיר, כשאני מביט בעצמי אני שרירי בהחלט. המכון כושר בקיץ שעבר עזר ותרם בהחלט לעניין. אחד מההבדלים היחידים ביני לבין אחי, ג'ייס, הוא שאני מגלח את הזיפים שלי. הייתה לי נקודת חן בלחי הימיני שלי, עוד אחד מההבדלים היחידים ביני לבין אחי התאום.
"יאללה בוא כבר ג'וש!" קרא אחי מהסלון, הוא דיי ממהר היום לבית ספר. מיד צחצחתי שיניים במהירות ושטפתי את הפנים שלי מהזיעה, פניי התאווררו והרגשתי איך רק משב רוח קר מקרר אותי וגורם לי להרגשה נוחה ומדהימה.
מיד יצאתי מהחדר, התיק שלי היה כבר מוכן מאתמול בערב. זרוק גם הוא ליד הדלת, הרמתי כתפייה אחת והנחתי אותה על הכתף הימינית שלי. אבי כנראה עזב שוב פעם מוקדם את הבית בכדי ללכת 'לעבודה' שלו אז אף אחד לא אמר לנו 'תהנו בבית ספר' כמו אימא.
אף אחד לא ישלים את המקום של אימא.
ג'ייס שלף את המפתח מהחור והדלת נפתחה, מיד לאחר מכן הוא יצא ואני אחריו, הוא אחז בידית ומשך לכיוונו באיטיות את הדלת, מכניס שוב את המפתח ונועל את הבית ושולף אותו שוב. מכניס אותו לכיסו האחורי.
"היום הקורס בעזרה ראשונה לוקח אותנו לעזור בבית חולים, יהיה כיף." אמר בציניות בעודו לוחץ על הכפתור של המעלית ומזמין אותה. 'אוי לא, בית חולים. אם החלום שלי יתגשם?' חשבתי לעצמי,
"ממש. כיף חיים." אמרתי ואת המילה האחרונה לחשתי. אני פשוט התחננתי שהחלום שלי היה רק חלום והיום זה סתם צירוף מקרים.